במאמר זה אסביר כיצד פרפקציוניזם משפיע עלינו בכל תחומי אחרים, ובפרט בזוגיות וביצירת קשרים רומנטיים, כיצד הוא קשור לדחיינות, ואיך אפשר להתגבר על השאיפה לשלמות (שלא תתממש לעולם).
מהו פרפקציוניזם?
פרפקציוניזם הוא פחד לטעות. אינטואיטיבית נשמע לנו פחד נורמלי, טעויות זה דבר רע, פחד זה רגש שנועד למנוע מאתנו להכנס למקומות שרעים לנו, לפיכך אין פלא שנרגיש פחד מפני טעויות. אז השאלה היא לא אם הפחד מוצדק, אלא באיזה מינון. הרבה פתולוגיות נפשיות אינן בעייתיות בצורה אבסולוטית, אלא נהיות כאלה כאשר הן נהפכות קיצוניות באופן שמשבש את חיי האנשים שחווים אותן. אז מתי פחד לטעות נעשה קיצוני באופן שהוא כבר לא משרת אותנו? זו שאלה טובה, ואין עליה תשובה חותכת, אבל ברור לכל שכדי לחיות חיים מלאים וטובים יש צורך בנטילת סיכונים מסויימים באופן חכם. היות שחוסר וודאות הוא חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מהקיום שלנו, טעויות הן לא דבר שאפשר להמנע ממנו, ולפיכך השאלה היא לא איך אנחנו יכולים להמנע מטעויות לחלוטין, אלא איך לקחת סיכונים מחושבים, ואיך ללמוד מהטעויות שלנו.
כיצד פרפקציוניזם נוצר?
כדאי לדעת שילדים בכורים נוטים להיות יותר פרפקציוניסטים מכל האחים שלהם. למה? משום שההורים שלהם הם חסרי ניסיון ולכן “פרנואידים” ונוטים להתייחס לכל אקט של הילד, חיובי או שלילי, בהתרגשות רבה. בנוסף, הילד הבכור נאלץ לשאת על כתפיו את שאיפותיהם של הוריו. שילוב של שני הגורמים האלה יוצר מצב שבו הילד חש לחץ גדול לעמוד בציפיות הוריו, והוא מבין שאם לא יצליח, תהיה דרמה. כך הוא מטמיע בתוכו את הפחד מטעויות, היות שהוא לומד שלטעות יש השלכות דרמטיות (לפחות ברמת התגובה של ההורים), ולא פרופורציונליות.
לעתים פרפקציוניזם מגיע בשילוב עם OCD, והסיבה לכך היא שבעוד שרוב האנשים יכולים לחיות עם מידה מסויימת של חוסר וודאות, אדם עם OCD יתקשה מאד בכך, משום שהמחשבה הטורדנית כלפי הסיכוי שהוא יטעה, לא תרפה ממנו. חרדה, OCD ודכאון נוטים להופיע ביחד, משום שבעוד רובינו נוטים להסתכל על העתיד באופטימיות, אנשים בדכאון מסתכלים על העתיד בצורה ריאלית, ולכן לא מסוגלים לראות כיצד הוא עשוי להשתפר, או כיצד הפעולות שלהם עשויות להניב תוצאות. בפועל, סטטיסטית, הדכאוני ינבא טעויות בצורה מדויקת יותר מהאופטימיסט. אבל הנטייה הטבעית שלנו לאופטימיות נחוצה, מסתבר, לתפקוד תקין בעולם, כי אנחנו צריכים איזשהו מיסוך מפני הטרגדיה של הקיום, אחרת כולנו היינו נכנסים לדכאון. לכן פתחתי את המאמר בכך שחולי נפשי מוגדר, בין השאר, על ידי השאלה אם הוא פוגם בתפקוד התקין של החולה (השאלה מהו תפקוד תקין גם היא מורכבת והתשובה לה לא חד משמעית). מערכות הניווט שלנו בעולם לאו דווקא אמורות לשקף לנו אותו בצורה אובייקטיבית (בפועל הן גם לא מסוגלות), אלא לסייע לתפקוד שלנו, ולכן לשפוט אותן מבעד לפריזמה של האם הן “נכונות” מעיד על חוסר הבנה של הייעוד שלהן.
איך פרפקציוניזם פוגע בתחושת הערך העצמי והביטחון העצמי?
הרבה אנשים באים אליי כדי להעלות ביטחון עצמי. הדרך היחידה להעלות ביטחון עצמי שאני מצאתי שבאמת עובדת היא לצבור ניצחונות קטנים. למשל, חלק מהאנשים שמגיעים אליי רוצים להעלות את הביטחון העצמי שלהם כשהם יוצרים שיחה עם אדם שמוצא חן בעיניהם. אם הם פשוט ייגשו למישהו בפאב, או באירוע חברתי, מה שהם לרוב לא יעזו לעשות, סביר להניח שהשיחה תהיה מגושמת ותסתיים כעבור כמה שניות. החוויה שלהם במהלך ובעקבות השיחה תהיה של מבוכה, תסכול ובושה. הסיבה לכך היא שמבחינתם, תוצאת האינטראקציה, שבסיומה הם לא קיבלו מהצד השני אינדיקציה חותכת שהוא מעוניין – מתקפת את התפיסה הקיימת שלהם על עצמם שאין להם מה להציע ושהם לא מעניינים. היות שזו האמונה שהם מחזיקים לגבי עצמם, והשורשים לאמונה הזו מעמיקים עד הילדות המוקדמת – הם יחפשו, לא במודע, כל סימן לכך שהאמונה הזו נכונה. הבעיה היא שמדי פעם יהיה מישהו שמביע בהם עניין אמיתי, וכשאני אשאל אותם אם הצד השני שאל אותם שאלות, חייך אליהם או יצר קשר עין – הם עשויים להשיב בחיוב, אבל מיד לבטל זאת בכך ש”זה לא נחשב” והוא “בטח נחמד לכולם”. זהו עיוות מחשבתי רווח מאד בקרב פרפקציוניסטים שנקרא “פסילת החיובי”. כל ראייה שמערערת את תפיסת העולם הקיימת, גם אם זו ראייה חיובית – נזנחת. הסיבה לכך היא שקבלה של הראייה הזו והרכבתה בפסיפס האמונות מערערת את התפיסה הנוכחית, וזה מפחיד. חסרון נוסף של קבלת הראייה שאדם אטרקטיבי יכול להתעניין בהם ברמה מסויימת הוא שכעת יש להם אחריות, הם לא יכולים להאשים אף אחד, והם צריכים לקבל את העובדה שחלק ניכר מהסיבה שהם לבד מונח על כתפיהם.
להזנחת החיובי ישנה עוד השלכה בהקשר זה, והיא שהיא לא מאפשרת להם לצבור נצחונות. היות שהם רואים את העולם מאד בשחור ולבן, הכל או לא-כלום, רק אינטראקציה “מושלמת” עם אדם שמוצא חן בעיניהם (לרוב היא צריכה לכלול החלפה של מספר טלפון, אבל בפועל סביר יותר להניח שלא משנה מה באמת יקרה באינטראקציה, הם ימצאו דרך לבטל את החיובי שבה) – תאפשר להם לחרוט את החוויה במוחם כניצחון. היות שהם מאד ביקורתיים כלפי עצמם ומתמקדים בשלילי, הם לא יכולים לצבור נצחונות, ולכן לא יוכלו לשפר את הביטחון העצמי שלהם במיומנות מסויימת. לכן תפיסת הערך העצמי שלהם כל כך נמוכה, כי “מושלם” זה מושג שאי אפשר להגיע אליו. תמיד ניתן למצוא פגם, והמושג “טוב מספיק” לא מתקבל אצלם.
ישנו הבדל בין שאיפה למצוינות לשאיפה לשלמות
יש הבדל בין שאיפה למצוינות לשאיפה לשלמות. בספרה Mindset מסבירה קרול דווק על שני מצבי חשיבה – fixed mindset ו-growth mindset. אחד הדברים שמבחינים בין מיינדסט מקובע למיינדסט גדילה הוא שאנשים שעונים על הקטגוריה הראשונה (fixed) נוטים לייחס את הכשלונות שלהם למשהו אינהרנטי פגום בתוכם. הם תופסים כשלונות כעדות לכך שהם עצמם פגומים. אנשים עם מיינדסט גדילה לעומת זאת ייבחנו את הכשלונות שלהם מבעד לפריזמה של הפעולות שלהם. כלומר, הם יעברו על הפעולות שהם ביצעו במהלך הדרך, ויסיקו מסקנות לקראת הפעם הבאה. הם לא משליכים את הכשלונות שלהם על מאפיין אישיותי פנימי, אלא על כך שהם פשוט לא פעלו נכון, או לא עבדו קשה מספיק. המסקנה של מיינדסט מקובע בעקבות כשלון במבחן היא “התחום הזה לא בשבילי”. המסקנה של מיינדסט גדילה היא “בפעם הבאה אני אלמד יותר שעות”. האם ניתן לקבוע בוודאות שמיינדסט אחד יותר נכון מהשני? לא. ברגע שאנחנו מאמינים באחד, אנחנו הופכים אותו לנכון. האם כל האנשים עם מיינדסט מקובע נידונו לכשלון בחיים? לא. ישנם גם אנשים עם fixed mindset שבהחלט הצליחו והגיעו להישגים. אבל מה שמניע את האנשים האלה הוא לא להתפתח או להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם, אלא לשמר את המעמד שלהם כיותר טובים מאחרים, וזה דבר מסוכן. היות שהערך העצמי שלהם מבוסס על התוצאות שלהם, ולא על האם הם צומחים ומתפתחים – ברגע שהם ייכשלו, ולרוב זה רק עניין של זמן – הם עלולים להכנס לדיכאון, כי זה ימוטט את כל התפיסה שלהם לגבי עצמם. תפיסת עצמי שמבוססת על תוצאות, ולא על מאמץ – היא מאד לא יציבה וקשה לבנות עליה אישיות איתנה שמסוגלת לעמוד בפני המהמורות שהחיים מציבים בפנינו.
דווק מביאה בספרה דוגמאות למנהלים עם מיינדסט מקובע. מנהלים כאלה עשויים להתחיל את דרכם בארגון עם מיינדסט גדילה – הם יעבדו קשה, ילמדו, יאפשרו לעצמם לטעות, וללמוד מהטעויות שלהם. המנהלים שלהם מבחינים בהתקדמות שלהם ובמוסר העבודה הגבוה שלהם ומקדמים אותם. כשהם מנהלים זוטרים, הם מתייחסים לתפקיד בייראה ובענווה, ומשתדלים ללמוד, להקשיב לסובבים אותם ולבעלי ותק רב מהם, וממשיכים לשים את הדגש על ההתפתחות שלהם. אולם כאשר הם מגיעים לעמדות בכירות, ובפרט כאשר הם בתפקיד מנכ”ל, הם עשויים לזנוח את מיינדסט הגדילה לטובת מיינדסט שמקבע את מעמדם בראש הפירמידה ומשמר את תפיסת העצמי שלהם כעילאיים ומיוחדים. מנהלים כאלה יתחילו להתייחס בחשדנות כלפי אנשים מוכשרים בחברה שעשויים לאיים עליהם בעתיד, והם יקיפו את עצמם באנשים שחושבים כמוהם כדי שיגידו להם את הדברים שהם רוצים לשמוע. כך המנכ”לים האלה יכולים לחיות בבועה שהם ניזרי הבריאה, שבאמת יש בהם משהו מיוחד ואלוהי, ושהם אכן מעל כל השאר. אלה מנכ”לים של חברות שנכשלו או עתידות להכשל. מנכ”לים עם מיינדסט של גדילה מקפידים להיות קשובים לעובדים שלהם ולמנהלים אחרים, ומעודדים תרבות שיח פתוחה וזרימה חופשית של רעיונות, גם, ובפרט, רעיונות שסותרים את תפיסת העולם הקיימת שלהם. המנכ”לים המצליחים לא עסוקים בשימור מעמדם, אלא בהתפתחות ולמידה מתמדת. קארל יונג אמר: השוטה הוא המקדים של המושיע (the fool is the precursor to the savior). כלומר, בכדי להיות מסטר במשהו, עליך בהתחלה להכיר בבורות שלך ולצמוח דרכה. רק כך לומדים. אנשים שלא מוכנים להכיר בכך שהם לא יודעים, לעולם לא ילמדו.
פרפציוניסטים יימנעו מראש מסיטאציות שבהן הם לא מיומנים
אני משתמש רבות בדוגמה של תינוק שלומד ללכת כדי לשקף למתאמנים שלי את האבסורד שבהמנעות שלהם מ”לעשות פדיחות” או פשוט לטעות. כשתינוק מתחיל ללכת, ההורים שמחים ונרגשים מכל צעד שהוא עושה, מגושם ככל שיהיה. לו אמא הייתה כועסת על התינוק שלה בכל פעם שהוא נופל, הוא פשוט היה מפסיק לנסות. לתינוק לא אכפת שהוא נופל אלף פעם עד שהוא לומד ללכת, כל עוד הוא קם אלף ואחת פעמים. בשלב כלשהו בחיינו, כולנו במידה מסויימת, וביתר שאת פרפקציוניסטים, למדנו שעדיף להמנע מראש מלטעות, מאשר להרוויח את הסיכוי ללמוד משהו. לכן, אם נחזור לדוגמה של יצירת קשר עם אדם אטרקטיבי, מעבר לעובדה שקשה לפרפקציוניסטים לצבור נצחונות בגלל תפיסת עולמם הדיכוטומית, הם יעדיפו להמנע מראש מלהכנס לסיטואציה שבה הם אינם מיומנים היות שהם יודעים שהם ככל הנראה הולכים לעשות בה טעויות. תפיסת הערך העצמי שלהם לא יציבה מספיק כדי לעמוד בסיטואציה שבה הם מתגלים במערומיהם, לכאורה.
הקשר בין פרפקציוניזם ודחיינות
ישנה קונספציה שגויה בחברה שלנו שדחיינות נובעת מעצלות. זה לא נכון, דחיינות זה מנגנון התמודדות שלנו עם סטרס. כאשר אנחנו דוחים משימה, אנחנו מרגישים טוב יותר לכמה רגעים. כמובן שבטווח הארוך אנחנו נשלם על כך מחיר, אבל באותו רגע, זה באמת מקל מהחרדה ומשפר את הרגשתינו, ולכן כל כך מפתה להשתמש באסטרטגיה הזו. השאלה היא ממה אנחנו חרדים? מה המקור לסטרס? הסטרס יכול לנבוע מכך שהמשימה נראית לנו גדולה מכפי שאנו יכולים להכיל. אנחנו חשים חסרי אונים בפני המשימה הגדולה והמאיימת, לא יודעים מהיכן להתחיל, מרגישים שהזמן לא יספיק לנו, וכשהמסקנה שלנו היא שאין לנו את הכלים להתמודד, לא נותר לנו אלא פשוט לא לבצע את המשימה.
צריך לפרק את המשימה הגדולה והמאיימת למשימות קטנות שנמצאות בשליטתנו, ושניתן לאמוד באופן אובייקטיבי אם הצלחנו בהן או לא. כאן מופיע עוד ביטוי של העיוות החשיבתי של הפרפקציוניסטים – היות שהם מסתכלים על המשימה כעל מקשה אחת, פירוק המשימה הגדולה למשימות קטנות מהר מאד מאבד מערכו עבורם משום שכעת הם מסתכלים על האתגר שניצב בפניהם כטור אינסופי של משימות קטנות. לכן ביצוע משימה אחת קטנה הוא זניח, ולא מקדם אותם בצורה משמעותית, ולפיכך מוטב להם פשוט לא להתחיל ולוותר על המשימה כליל. לכן כל כך קשה לצאת מלופ הדחיינות, כי תפיסת השחור-לבן רואה את המשימה או כאחת גדולה שאינה ניתנת לכיבוש, או כרצף של משימות קטנות, כה קטנות עד כי כל אחת מהן זניחה וחסרת משמעות. כך שלא משנה איך הם יסתכלו על המשימה, המסקנה המתבקשת תהיה להרים ידיים.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
