לרוב מדובר במישהו שנדמה כמושלם. אתם לא מצליחים להפסיק לפנטז על הקשר הנפלא שיוכל להיות לכם לו רק תצליחו לגרום לצד השני לרצות אתכם בחזרה. מרדף כזה יכול להשאיר אנשים תקועים במשך שנים ללא זוגיות אמיתית. אבל ישנן צורות חמורות אף יותר של הרס עצמי. לפעמים אנשים נמצאים בקשר, אבל הם במצוקה אמיתית שנגמרת ישירות מהפרטנר, ואף על פי-כן הם חווים קושי להפרד. מדוע אתם נשארים בקשרים שמזיקים לכם? מדוע אתם מזיקים לעצמכם באופן כללי? במאמר.
חשוב להבין שיש בכם חלק שבוחר את המצב בדיוק כפי שהוא
“למה כל כך קשה לי לשחרר אותו?” שואלת מתאמנת על גבר שהיא יודעת שהקשר איתו מזיק לה.
“אולי את לא רוצה לשחרר?”
“אני פוחדת לשחרר. אני לא רוצה לאבד אותו. אולי זה סוג של אגו… כאילו, למה הוא לא רוצה אותי?”
למה לפעמים כל כך קשה לנו לשחרר ממשהו שאנחנו יודעים שמזיק לנו?
בין אם זה סיגריות, או מערכת יחסים מתעללת. הסיבה שהשאלה הזו נשאלת היא רק בגלל עובדה אחת, והיא שיש לנו ברירה. אם היינו נשארים בתוך סביבה מזיקה משום שמוצמד לנו אקדח לרכה, לא היינו פונים לעזרה. כשאדם פונה אליי לאימון, הוא מבין שהוא בעצם בא לבדוק למה הוא בוחר במציאות כפי שהיא נראית כרגע בחייו. אז גם אם לפעמים קשה לראות זאת, כמעט תמיד לנו יש חלק שתורם לעובדת היותנו בסיטואציה שמזיקה לנו.
נשאלת השאלה למה אנחנו בוחרים להזיק לעצמנו? למה אנחנו עוסקים בהתנהגות הרסנית כלפי עצמנו?
קושי להפרד יכול לנבוע מהענשה עצמית
“אני כועסת על עצמי שנפרדתי ממנו והשארתי אותו לבד”, כך אומרת לי מתאמנת שלי. עם הרגשות שלה אין להתווכח. היא בעצם מרגישה אשמה, ואשמה זו הרגשה שקשה מאד לחיות איתה. אז היא מוצאת מזור להרגשה הזו על ידי הענשה עצמית, בכך שהיא משאירה את עצמה בקשר עם גבר שמזלזל בה ומנצל אותה בציניות. היא מנסה להשקיט את המצפון שלה. מכאן עולה השאלה, האם יכול להיות שהמצפון מטעה אותנו? האם המצפון יכול לפנות נגדנו? התשובה היא חד משמעית כן. אצל אנשים מסוימים תהליך העיצוב של המצפון שלהם השתבש. המצפון הוא יצור מוזר – הוא תוצר הן של כוחות אבולוציוניים, הן של התרבות, הן של הבית שגדלנו בו, והן של החוויות שאנחנו מזינים אותו בהן לאורך חיינו. כלומר, הוא גם נפרד מהרצונות שלנו (עובדה שהוא יכול להתנגד להם), ובאותה עת הוא תוצר של הפעולות הרצוניות שלנו, גם אם הוא עצמו לא רצוני. ממליץ ואף מפציר לקרוא ראשית את המאמר הנפרד שלי על המצפון ואיך הוא נוצר, ואז להמשיך בקריאת המאמר הזה.
הסבר נוסף הוא שההתנהגות ההרסנית משכחת כאבים חזקים יותר. היא מאפשרת לנו לברוח מלהתמודד עם הבעיות היותר גדולות שלנו בכך שאנחנו יוצרים לעצמנו בעיות אחרות קטנות יותר. כך, למשל, בחירה במערכת יחסים עם פרטנר שלא אוהב אותנו, או שאינו מושג, מאפשרת לנו לברוח מהבדידות, או מלהרגיש תחושות אחרות שעשויות לעלות אם נהיה לבד רק עם עצמנו. בשורה התחתנונה, אדם מחליף דרך התמודדות בריאה בדרך התמודדות הרסנית (קושי להפרד) כי זה מרגיש טוב יותר.
ערך עצמי נמוך
“רציתי להשיג אותו”. יש תחושה שאם נשיג אדם שלא רוצה אותנו, אז נוכיח לעצמנו שאנחנו שווים. הבעיה עם התיאוריה הזו היא שתחושת המחסור היא פנימית, ולכן גורם חיצוני לא יכול למלא אותה. תחושת ה”לא ראוי” גורמת לנו להרגיש תמיד או מעל או מתחת, אף פעם לא ביחד. או שמישהו לא רוצה אותנו, ואז הוא נתפס בעינינו כבעל ערך גבוה, אז הוא נחשק בעינינו. או שמישהו רוצה אותנו, ואז הוא נתפס בעינינו כבעל ערך נמוך, הרי רק אדם שלא באמת שווה משהו יוכל לרצות מישהו כמונו.
אבל אם תחושת החסך היא פנימית, מניין היא הגיעה? האם נולדנו איתה? במידה מסוימת כן, כי אנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין למלא את רוב הצרכים שלנו ותלויים בהורינו שיעשו זאת עבורינו. תהליך פסיכולוגי תקין כרוך בהפנמה של הדמות ההורית כך שהתלות בהם הולכת ופוחתת עם השנים. כך למשל, תינוק בן שנה יכול לחוש מצוקה כשהוא רחוק מאמו, אבל בן 5 הוא כבר בעל יכולת להרגיע את עצמו במידה מסוימת כאשר הוא חש מצוקה. היכולת לווסת בעצמו את רגשותיו נובעת, על פי חלק מהתיאוריות, מכך שהפנים את דמות אמו וכעת הוא יכול לפנות לאמא הפנימית שלו, במקום לזו החיצונית.
אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אז כאשר אדם בוגר מוצא את עצמו בחסך תמידי, ניתן לאתר את המקור לחסך בכך שמשהו בתהליך ההקשרות בין הילד להורה היה פגום, וכך הדמות ההורית שהופנמה גם היא פגומה ולא מסוגלת להתמודד עם מצוקות מסוימות שעולות. אמנם האדם כבר בוגר, אבל הילד הפנימי נותר משווע למילוי החסך, ולכן ממשיך לחפש אותו בחוץ דרך כל מיני דמויות, פרטנרים רומנטיים במקרה שלנו, שימלאו אותו. אבל בשלב זה האדם כבר לא ילד, והפרטנר הרומנטי אינו הורה, ולכן זו מערכת יחסים שלא יכולה למלא את החסך. כך שהאלטרנטיבה היא ללמוד לחיות עם החסך, להכיר בו, ולהבין את המנגנון שמנסה למלא אותו, אבל לא לפעול מתוכו, ככל שאנחנו יכולים. השאיפה היא לנסות להיות עבור הילד הפנימי שלנו ההורים שלא היו לנו. כמובן שזה קשה מאד, כי ככל שהחוויות הן בעצמות רגשיות גבוהות יותר, כך זה אומר שהן פוגשות אותנו במקום ילדי קדום יותר. כלומר, דווקא ברגעים שבהם אנחנו הכי מופעלים רגשית, שם כישורי הוויסות הרגשי שלנו, היכולת שלנו לפנות להורה הפנימי שלנו להרגעה, היא הכי חלשה.
קושי להפרד יכול לנבוע מפחד מהמוות
“אני לא אוהבת להיות תלויה באוויר, בחוסר וודאות” היא אומרת בהקשר לחוויה שלה שגברים נעלמים או שהיא צריכה לרדוף אחריהם. אבל האמת היא שאם היא רצתה, היא כבר הייתה יכולה להסיר את הערפול וליצור וודאות בן רגע. אם היא לא עושה את זה, סימן שהערפל משרת אותה.
יש בנו חלק שיודע כבר מה המציאות, אבל מעדיף להיאחז באיזשהו רעיון שמפיח בנו תקווה, והערפל מאפשר לעשות את זה. לכן כשמתאמנים אומרים לי שקשה להם עם חוסר וודאות, אני מבין שיש בהם חלק שמשרת את הערפול סביב מערכות היחסים שלהם, כי בעצם ליצור וודאות זה מאד פשוט, לכן אם היו רוצים כבר הייתה להם וודאות. הבעיה היא שברגע שהערפל מתפזר מתגלה תמונה לא נעימה של המציאות, והיא, למשל, שהצד השני לא אוהב אותנו כפי שאנו אוהבים אותו, אז למעשה אנחנו מזינים את הערפול. כשהקשר עומד בפני רגע הכרעה, החלטה חשובה שצריכה להתקבל, או שיחה קשה שצריכה להתקיים, אנחנו לא מקדמים את הרגע הזה בברכה. להיפך, אנחנו דוחים את הרגע הזה, כי אנחנו יודעים שהתוצאה תהיה לא נעימה. כך שבעצם חוסר הוודאות נובע לא משום שהצד השני שומר על חוסר וודאות, בכך שאינו אומר “אני רוצה זוגיות מחייבת” או בכך שלא שולח הודעה בתדירות שהיינו רוצים. חוסר הוודאות מתקיים משום שאנחנו רוצים להחזיק את החבל משני קצותיו. להרגיש עם ולהיות בלי. להמנע מהדברים שמפחידים אותנו בתוך מערכת יחסים מחייבת, תוך כדי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו באחת כזו, או לפחות רוצים אחת כזו. אנחנו בוחרים מערכת יחסים מעורפלת על פני יציבה, כי יש משהו ביציבות שמפחיד אותנו.
לכן שאלתי אותה “ובכל זאת, אשמח שתגידי לי מה רע, בעינייך, בקרקע יציבה”.
“זה משעמם”
“ומה קורה כשמשעמם?”
“כשמשעמם אני סובלת נורא”
אבל שעמום בפני עצמו הוא לא הבעיה. השעמום מעיד על ניתוק. יש משהו שהיא פוגשת כשהיא לבד עם עצמה שהוא מאד לא נח לה, כנראה שאפילו יותר מאי הנוחות שהיא מרגישה כשהצד השני לא עונה לה להודעה. החוויה שלא עונים לא להודעה והיא נותרת בחוסר וודאות היא אמנם כואב, אבל גם מוכרת. מה שנמצא מתחת לשעמום הוא פחות מוכר, ואת זה היא לא רוצה לפגוש.
אז מה יכול להיות מפחיד בוודאות? “אולי זה מוות” אני אומר, חצי מאינטואיציה, חצי מהגיון פשוט. הרי הדבר הוודאי ביותר בחיים שלנו זה המוות. אבל אנחנו בהדחקה תמידית שלו. אנחנו חיים כאילו לעולם לא נמות, לפחות במודע. אז העובדה שהיא בורחת ממשהו תמידית יחד עם העובדה שהיא שונאת וודאות, התחברו לי למוות.
“נראה לי שבחוויה שלך, לאור הנסיון שלך, ששופע בגברים שעוזבים, החל מהדמות הגברית הראשונה בחייך – יש רק דבר אחד שהוא וודאי – סיום, פרידה, מוות. אז היות שהקרקע היציבה מסמלת את הוודאות, את לא יכולה להיות נוכחת ברגע שם, כי את מיד רואה את הסוף, ורק בזה את מתרכזת. את לא יכולה להנות מקשר יציב, כי את כבר חרדה מהרגע שבו הוא יסתיים. החרדה כל כך גדולה שאת משתעממת ומתנתקת, או שמלכתחילה את לא מגיעה לשם ובוחרת במקום בגברים שיכולים לספק עניין וחוסר וודאות שיסיחו את דעתך מהוודאות הבלתי נמנעת.
“כן, פרידה זה מוות מבחינתי”, ולכן היא נאחזת בקשרים שלא טובים לה.
“נשמע לי שהשלב הבא הוא להתיידד עם המוות” אמרתי לה. “הרי הוא יגיע בכל מקרה, ותראי, הבריחה ממנו לא מובילה לשום מקום, הרי אי אפשר לברוח. “המוות חשוב לחיים” הוא שם של ספר של הפסיכיאטרית ד”ר קובלר רוס. אנחנו אמנם לא חושבים על המוות כל הזמן, וטוב שכך, אבל הוא נמצא שם תמיד בלא מודע שלנו, וגם זה טוב, כי הוא גם מוטיבציה. באיזשהו מקום, הרצון שלנו לממש את עצמנו, לסיים דברים בקבוע זמן מסוים, נובע בין היתר גם משום שאנחנו יודעים שזמננו מוגבל. לכן, בפרפרזה על כותרת הספר, הסופיות שלנו תורמת לקיום שלנו, אנחנו צריכים את המוות כדי לחיות טוב.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
קבלי ארבעה שיעורי חובה פוקחי עיניים על יצירת קשר עם גבר - במתנה
- הטעות שמשאירה את הקשר ביניכם חברי בלבד, ולא רומנטי.
- האם את מתבלבלת בין להיות קשה להשגה, לבין להיות אדישה עד כדי ייאוש המחזר?
- את אישה שווה ומהממת, אבל האם את מוכרת את עצמך בזול? או - מדוע הוא נעלם אחרי דייט אחד?
- אתרי הכרויות - מתקשורת קשה ומתאמצת, לתקשורת מהנה ונינוחה שמאפשרת לך להרגיש מחוזרת.