“אני לא מצליח להשיג את הנשים שאני רוצה”. החוויה שלו היא שעם הנשים שרוצות אותו ומגלות בו עניין אין לו שום בעיה – הוא נינוח, והוא משיג את מה שהוא רוצה איתן. אלא שלרוב הוא מאבד בהן עניין תוך זמן קצר. אבל עם הנשים שהוא באמת נמשך אליהן, שם הוא מרגיש שהוא מאבד את עצמו. הוא יותר מהוסס, השיחה נתקעת, והן לא מגלות בו עניין. המסקנה שהוא הגיע אליה, והמטרה לשמה הוא פנה אליי, היא כדי ללמוד איך להשיג את הנשים שהוא רוצה. כלומר, ההנחה שלו היא שיש איזשהו פער במיומנויות שלו שמונע ממנו להשיג אותן, ושאם הוא ילמד משהו חדש, אם ירכוש עוד כלים תקשורתיים או התנהגותיים, אז הוא יעלה רמה, ויפתחו בפניו אפשרויות שעד כה היו חסומות. האם ההנחה שלו נכונה?
ערך עצמי נמוך – האם באמת יש הבדל אובייקטיבי בין הנשים שהוא נמשך אליהן לבין אילו שלא?
הנסיון שלי הראה לי שההבחנה בין הנשים (או הגברים, במקרה שמדובר באישה) שאותן הוא רוצה, לבין הנשים שאותן הוא משיג (אך לא כל כך רוצה), היא לא ממש ברורה. כלומר, למעט העובדה שהנשים האטרקטיביות הן גם לא מושגות, והלא אטרקטיביות הן כן מושגות, אני לא הצלחתי לחלץ מהמתאמנים שלי הגדרה ברורה למה מבדיל את הנשים שהוא מאד מעוניין בהן מאלה שבהן הוא מאבד עניין.
אז אם אין הבחנה אובייקטיבית ברורה, זה אומר שמשהו ב*תפיסה* שלו את האישה משתנה ברגע שהיא מושגת.
הוא יכול להקשות עליי ולהגיד “אני תמיד הרגשתי שהאישה בוחרת בי, אבל לי אין יכולת לבחור. כל הנשים שהייתי איתן מהתחלה הראו כלפיי עניין, ומהתחלה לא הכי רציתי אותן. אבל אילו שאני רוצה לא רוצות אותי”. שימו לב לאבסורד – הוא זוקף את עצם התעניינותן של אותן נשים בו כנגדן. הוא לא ממש מודע לכך כשהוא אומר את זה, אבל מבין השורות אפשר לשים לב שעצם העובדה שהן מתעניינות בו גורמת לו לשפוט אותן לרעה ולהפחית מערכן. למה?
בעיניי, הסיבה יכולה להיות אך ורק משום שהוא לא חושב שהוא עצמו שווה. מכיוון שתפיסת הערך העצמי שלו נמוכה, הוא תמיד מחפש תיקוף לערך שלו מבחוץ. לכן הוא נמצא במרדף מתמיד אחרי אישה חדשה ומרגשת שכביכול לכשישיג אותה, אז הוא יהיה מאושר ותהיה לו הזוגיות שהוא רוצה. אלא שמה שקורה בכל פעם הוא שאחרי שהוא כובש את האישה, ובפרט אחרי שהיא מגלה בו עניין, הוא מפסיק להמשך אליה, ועובר הלאה למטרה הבאה. כי ברגע שהיא מתעניינת בו, והיות שהוא עצמו לא מאמין שיש לו ערך, אז הרי זה מעיד על כך שלאישה עצמה אין ערך. לדידו, הסיבה היחידה בגללה היא תתעניין בו היא משום שמצבה אפילו רע ממצבו שלו.
אבל הוא יכול להקשות עליי שוב, ולשאול “בוא נשים בצד את התיאוריה של ערך עצמי נמוך, ונתייחס רק למה שאני מרגיש בקשר. אם אני מרגיש משועמם מבחורה, למה אני צריך להשאר שם? למה שעמום זה לא אינדיקציה לכך שהיא לא מתאימה לי?”
כי שעמום, מנסיוני, הוא לא הרגש הראשוני שעולה. שעמום הוא מנגנון הגנה מפני להרגיש את מה שקורה בקשר ממומש (כלומר קשר שאינו בשלב הרדיפה). יש הרבה סיבות אובייקטיביות לאהוב את שלבי ההתחלה של מערכת יחסים – התגמול בשלב הזה הוא חזק מאד, משום שבכל פעם שאנחנו מקבלים אינדיקציה לכך שהצד השני מעוניין בנו, אנו מפרשים זאת כחיזוק לערך העצמי שלנו, ואנו חווים עונג כתוצאה מזה. אבל בשלב מסוים הקשר מגיע לסטטוס קוו מסוים, המים יותר שקטים, וכבר יש הבנה הדדית ששני הצדדים מעוניינים אחד בשני. אנשים שבאמת בשלים לזוגיות אמנם נהנים מהשלב ההתחלתי והמרגש, אבל הם רוצים יותר להגיע לשלב הרגוע שלאחר מכן. זו הכללה גסה כמובן, כי כולנו רוצים ריגוש לפעמים וכולנו חווים במידה זו או אחרת את השחיקה שבקשר ארוך. אבל, מנסיוני, אנשים שבאופן עקבי מוצאים עצמם תקועים בשלב של חוסר הוודאות, גם אם הם מתארים את השלב הזה כמורט עצבים ובלתי נסבל – בעצם לא מעוניינים להגיע לשלב הרגוע והיציב שאחריו. למה? כי השלב הרגוע והיציב יותר מפחיד. השלב הזה מקושר אצלם לאבדן עצמי, לאבדן החופש, לפגיעה וכו’.
ערך עצמי נמוך – היעדר משיכה אינה בהכרח מעידה על חוסר התאמה
אז במקרה שלו שעמום והיעדר משיכה אינם בהכרח מעידים על כך שהפרטנרית שלו אינה מתאימה לו. ייתכן שדווקא משום שהיא מתאימה הוא מאבד עניין.
אם כך, אז נשאלת השאלה – מה רע בבחורה שמתאימה? ממה הוא נמנע מקשר שמתממש?
“אם תהיה חתונה… אני פוחד מהחתונה שלי”
“למה?”
“אני פוחד שלא יהיו אנשים”
“אני חושב שאתה פוחד שהיא תגלה שאתה לא כזה שווה, שמתישהו היא תתפכח ותגלה מי אתה באמת”
“יש לי קטע שקורה לי אחרי תקופה מסויימת שאני יוצא עם מישהי, אחרי שכבר שכבנו… כביכול זה אמור להיות השלב שבו אני אמור להיות יותר פתוח וגלוי איתה, אבל דווקא בשלב הזה אני מרגיש שאני פתאום מנותק ממנה. למשל, נסעתי עם מישהי לצימר בצפון, והרגשתי שכל הנסיעה אין לי על מה לדבר איתה…”
“עכשיו זה רגיל. כבר אין מה לכבוש, יש את הרגע הפשוט בינך לבינה, ולדעתי אתה מבועת מהרגע הזה”
“אני שואל את עצמי לפעמים – איך הייתי מתנהג אם הייתי הולך לאח הגדול. האם הייתי דמות ורבלית שמדברת, או שהייתי סתם כזה…”
“למה זה מעסיק אותך כל כך על מה תדברו, או העובדה שאתה יכול להעביר את הנסיעה בלי לדבר הרבה?”
“כי אז היא תחשוב, מה הוא איזה נעל? אין לו על מה לדבר?”
ערך עצמי נמוך מתבטא בכך שאנחנו רואים את העולם בצורה דיכוטומית, כלומר אנשים מתחלקים לשניים – אנשים שנמצאים מתחתיי או אנשים שנמצאים מעליי. אבל הם לא מסתכלים על אף אחד בגובה העיניים. אלו שרוצים אותי, הם מתחתיי, כי הרי אם הם מעוניינים, בי מלא הפגמים, אז הם לבטח פגומים יותר. עד כאן הוא עונה לתבנית הזו, אלא שאנו מגלים רובד נוסף, והוא שגם עם הנשים שהוא משיג, הוא עדיין נותר חסר ביטחון. כלומר, בעצם אין דרך לברוח מתחושת ערך עצמי נמוך, כי מתברר שגם עם הנשים שמגלות בו עניין, ושמהן הוא כביכול משתעמם, אנו מבינים שלמעשה השעמום הוא בריחה מהפחד שיגלו מי הוא “באמת”.
“כן, כי אני חושב שהאני האמיתי שלי הוא לא כזה מעניין. הפחד לחשוף את עצמי בצורה אבסולוטית הוא מה שאני מתמודד איתו כנראה לא מעט שנים”
החוויה הבסיסית שלו היא שהוא לא ראוי, והיא מופיעה בביטויים שונים בחייו – פעם הוא פוחד שלא יהיה לו על מה לדבר, פעם שלא יבואו אנשים לחתונה, פעם שיגלו שבעבר היו לו בעיות נפשיות… זה אומר שהצורך שלו באהבה בלתי מותנית לא קיבל מענה בילדותו, ומאז הוא במרדף מתמיד אחר תיקופים מבחוץ שהוא ראוי, ולמעשה יש בו כמיהה עמוקה להיות חשוף בפני מישהי, שתראה אותו כמו שהוא ושתשאר. אבל הוא מאמין שאם יעשה את זה אז היא תלך, ולפיכך הוא בקונפליקט – בין הרצון לקבל הכרה ואהבה על מי שהוא, לבין הפחד מכך שבפועל לא יאהבו אותו.
לכן הוא אומר: “אני רוצה להיות עם מישהי שאני באמת אוהב. עם בנות זוג שלי בעבר, לא ממש אהבתי אותן, ואני בטוח שהן הרגישו את זה”.
אחד הדברים שמתאמנים שלי הכי מתקשים לעקל בפילוסופיה של האימון שלי הוא שאני לא מייחס חשיבות גדולה לרגש כפי שהם מייחסים. חשוב לי לחדד – הרגשות הם בעלי משמעות אדירה בתוך מערכת יחסים, אבל הופעה של רגש או היעדרותו לאו דווקא אומרים את מה שמתאמנים שלי חושבים שהם אומרים. מתאמנים שלי מחזיקים מושג מאד מסוים של זוגיות בראשם, ולפיו בזוגיות אמורים להרגיש דברים מסוימים, ובשום פנים ואופן לא להרגיש דברים אחרים. המודל שעליו הם מתבססים הוא, לדעתי, מה שהם ראו בסרטים או למדו באופן עקיף, אבל המודל הזה בטוח, ללא צל של ספק, לא מתבסס על מה שהם חוו בבית שלהם. הזוגיות שלהם עם ההורים שלהם לא הייתה דומה כלל לזו שהם שואפים אליה. בבית שהם גדלו בו מערכות היחסים האינטימיות שלהם היו רוויות בתסכול, בפחד ובכאב. הם כמובן רוצים ליצור לעצמם זוגיות אחרת, אבל מה שהם לא מבינים הוא שהסיבה שעד כה הם לא הרגישו את מה שהם חושבים שהם צריכים להרגיש עם פרטנר לא נובעת מכך שהם פשוט לא פגשו את הפרטנר הנכון. הסיבה היא שהמח שלהם כבר יצר מערכת ציפיות מאד נוקשה לגבי מה יקרה להם בתוך מערכת יחסים, ואיך הפרטנר יגיב לצרכים שלהם. הם כבר צופים את החסכים שלהם, והם לא קיבלו כלים נאותים להתמודדות עם החסכים האלה היות שהוריהם לא לימדו אותם איך לווסת את רגשותיהם. לפיכך עם כל אחד, עם כ-ל א-ח-ד, שאיתו הם יהיו באינטימיות הם ישחזרו את דפוסי ההקשרות שהם למדו מהבית. לכן החוויה הרגשית שלהם בתוך אינטימיות תאופיין תמיד בכאב ובפחד (אלא אם הפרטנר לא מושג, אם כי גם אז יש כאב ופחד אחרים משום שהוא לא מושג). לכן במידה מסוימת הם צריכים להבין שהרגשות שלהם מהתלים בהם בפרט כשהם חווים היעדר משיכה או היעדר אהבה. זה החלק שתמיד מעורר הכי הרבה התנגדות, ובצדק. מי רוצה להיות בקשר עם מי שהוא לא נמשך אליו?! כאמור, אני חושב שהרגשות הם חשובים מאד, ושיש להקשיב להם, אבל הפרשנות שלי למה שהרגשות האלה אומרים שונה מהפרשנות שלהם. הם מפרשים את הרגשות האלה כמעידים על כך שהפרטנר לא מתאים להם. אני מפרש את הרגשות כמעידים על כך שהסיטואציה לא מתאימה להם. איזו סיטואציה? אינטימיות. אני סבור שככל שהם ילמדו לשהות באינטימיות כך הם יוכלו להמשיך להרגיש אהבה ומשיכה למישהו גם כאשר הפרטנר כן מושג וכשהקשר איתו כן מתממש.
ערך עצמי נמוך גורם לנו לחפש את התיקוף לכך שאנחנו בסדר מבחוץ
לא זו בלבד שהיעדר של הרגשת אהבה לא מעיד על חוסר התאמה של בת הזוג שלו, אלא שהוא אפילו לא בהכרח מעיד על כך שהוא לא אוהב אותה. איך יודעים אם אוהבים מישהו? למה יש יותר משקל – לרגשות שלנו או לפעולות שלנו? בעיניי, אהבה היא קודם כל פעולה, לפני שהיא הרגשה. לכן, מבחינות מסוימות יותר קל לאהוב מישהו מלהמשך אליו. כי משיכה היא לא בשליטתנו, אבל אהבה – תמיד אנחנו יכולים לאהוב, אם אנחנו מספיק רוצים.
“דאגת להן?”
“כן”
“אם היא הייתה צריכה ממך עזרה היית שם בשבילה?”
“כן”
“כן, תמיד יכולתי לעשות את ההפרדה…”
הפרדה בין מה למה?
ההפרדה בין הפעולות האלה לבין הקונספט שלו של אהבה קיימת רק בראש שלו. למעשה, אני אפילו סבור שזו הדרך היחידה שבה הוא יודע לאהוב – לדאוג ולספק את צרכיהן הפיזיים. זה לא הופך את האהבה שלו לנחותה יותר. זו פשוט הדרך שבה ההורים שלו אהבו אותו, וזו “שפת האהבה” שלו.
“אז אולי כן אהבת אותן”
“אני ידעתי לתת חומרי… היא הייתה צריכה כסף – הייתי נותן לה. היא רצתה נעליים – הייתי קונה לה.”
“אז אולי פשוט ככה אתה יודע לאהוב. אולי גם בבית ככה אהבו אותך”
“כן, אמא שלי תמיד ידעה לדאוג לנו לאוכל ולבגדים. אבל חיבוקים לא”.
“אבל תראה” הוא אומר לי “בת הזוג שלי שיתפה את אחותי שהיא מרגישה שאני לא אוהב אותה”.
“אבל אולי היא הרגישה ככה כי לא אהבת אותה באופן שבו היא למדה לקבל אהבה מההורים שלה. אולי הסיפור שסיפרת לעצמך כל השנים האלה על כך שלא אהבת אותה הוא לא נכון.”
“שמע, כשנפרדנו לא היה לי יום אחד של בכי”
“יש לי חבר טוב, והוא אומר לי ‘לא מעניין אותי איך הבחורה נראית. אותי מעניין שאני יודע שאני יכול להתקדם איתה, שיש עתיד איתה’. עכשיו, אני לא כזה. זאת שסיפרתי לך עליה שאני מנסה לגרום לה לרצות אותי, היא בחורה שלכל הדעות היא ממורמרת, גרושה עם ילד, כל הזמן הייתה מדברת איתי על הגרוש שלה. חבר שלי אומר לי ‘מה אתה צריך אותה בכלל? מה מצאת בה? בחרוה ממורמרת, מתוסכלת…’ הוא ישר הבין את המצב, אבל נתפסתי עליה ולא הצלחתי לשחרר”.
“כי אתה רוצה, לא אותה, אלא כי אתה רוצה את הפרס. מבחינתך היא פרס, להשיג אותה יעלה את הערך העצמי שלך. להשיג אותה יוכיח לך שאתה שווה”.
“לא רק לי, גם לסביבה. שאני אוכל להראות איזו בחורה הבאתי”.
ערך עצמי נמוך – האם מציאת בחורה איכותית יותר יוביל אותו לאושר המיוחל?
אז מה אנחנו מבינים עד כה? הוא מגיע כי הוא רוצה ללמוד להשיג נשים “איכותיות יותר”, ועכשיו הגענו למסקנה שהסיבה שהוא רוצה את זה היא כי אז יהיה לו אישור מהסביבה שלו שהוא “מספיק”.
האם זה באמת נכון? הרי כרגע כל בחורה שתרצה אותו בסופו של דבר תקוטלג כלא מספיק איכותית, כי התפיסה שלו את עצמו לא השתנתה. כל עוד הוא לא חושב שהוא מספיק שווה כפי שהוא, אף אישור חיצוני, אף פרס, לא ישנה את זה.
הוא במלכוד. לא משנה עם איזו בחורה הוא ייכנס לקשר, תמיד יקרה אותו דבר – הוא יאבד בה עניין, כי מתישהו היא תעלה עליו. היא תגלה מי הוא באמת, היא תראה אותו כפי שהוא רואה את עצמו, ואז היא תעזוב אותו. אז איבוד העניין הוא הגנה מכל זה.
“כל פעם שאני עם חברים שלי, בזמן שהם שותים בירה, נהנים, מדברים אחד עם השני, אני לא נהנה. אני כל הזמן מחפש בחורה להתחיל איתה. כל הזמן אני בסטרס. קשה לי להנות מהבירה ומהחברים”.
“אני חושב שאתה מחפש את הבחורה, כי יש משהו ברגע הפשוט של להיות עם עצמך ולהיות עם החברים, שהוא לא נח לך. שמפחיד אותך אפילו. כי הרגע הפשוט הוא אינטימי, הוא בלי כל הרעש והצלצולים, בלי ההצלחות שלך והכסף שלך והמכונית היפה שלך. זה אתה והחברים שלך, ואני חושב שבאותו רגע אתה מרגיש חשוף, אתה מרגיש שאין לך מה להציע, כפי שאתה מרגיש גם עם בחורות בשלב מסוים בקשר.”
“אז מה אני עושה?” הוא שואל אותי.
“תתחיל להתעמת בהדרגה עם הפחדים שלך. הדבר הכי פשוט שאתה יכול לעשות זה להעז יותר להגיד דברים שאתה מרגיש לא בנח להגיד, אבל שאתה גם מרגיש מרירות אם אתה לא אומר אותם. נניח, בפעם הבאה שאתה ברכב עם מישהי והיא לא שמה חגורה, כפי שסיפרת לי, במקום לשאול אותה ‘את לא שמה חגורה?’ ולהניח לה כשהיא עונה ‘לא, אני מעדיפה ככה’ – תעז להציב גבול, אפילו לעצור את הרכב, ולקחת את הסיכון שיהיה לכם לא נעים. רק ככה אתה תוכל להוכיח לעצמך שאתה יכול לשמור על עצמך בתוך קשר. ככל שתקבל יותר תיקופים מהמציאות שאתה יכול להיות מי שאתה ועדיין נשארים איתך – כך הפחד ידעך ותוכל לשהות באינטימיות עמוקה ופשוטה עם מישהי”.
ירון היקר!
רציצי לספר לך שאני בחור חרדי רווק בן 29. ניפגשתי עם המון בחורות למעלה מ50. רובם של הבחורות באמת לא התאימו לי בכלל. אבל היו כאלה בחורות שבדייטים הראשונים היה ממש נחמד וכיף ואילו בהמשך הדייטים ירד לי מהם עד כדי כך שביטלתי את המשך הפגישות. הן היו גם מאוד איכותיות אינטליגיטיות חכמות ויפות אבל הרגשתי פתאום את השיעמום שאתה כותב עליו. לא ידעתי להסביר לעצמי בדיוק מה קורה איתי. יש לי גם עוד אח שקטן ממני שהרגיש ככה. הוא אפילו כבר התארס עם בחורה ואז הרגיש פתאום לחץ ופחד שהוא לא באמת אןהב אותה…
אני מוכרח להודות שקראתי את המאמר הזה שלך פשוט הסכמצי עם כל מילה שכתובה בו. זה באנת מה שעובר לי בתת מודע. הידע הזה מאוד עוזר לי כרגע לחזק את הביטחון העצמי שלי. תודה רבה לך!!!