הרגע שבו אדם שרציתם להפגש איתו לדייט מבטל את הפגישה עלול להיות כואב. במאמר זה אני מסביר איך להפחית כאב זה שיש לו כמה סיבות שאותן אסביר בהמשך. קריאה מועילה.
איך להפחית כאב - האם שווה להתאמץ למען דייט שיכול להיות שיתבטל?
לפני כמה שנים מישהי שרציתי מאד להפגש איתה, הודיעה לי שהיא חולה באותו יום של הפגישה, ולכן נאלצה לבטל. התבאסתי. אבל גם קצת כעסתי. למה כעסתי? אולי כי לא לגמרי האמנתי לה. אבל למה לא האמנתי לה? גם לי קרה שהייתי חולה ונאלצתי, בצער רב, להזיז פגישה עם מישהי. אולי זה כי ההודעה שלה “נשמעה” לי לקונית? אולי כי לא הייתה בה הבעה של צער? ייתכן, אבל היה עוד משהו. כעסתי כי השקעתי והקרבתי עבור הפגישה. פיניתי זמן ביומן, הזזתי דברים כדי שנפגש.
“אבל ירון, מה הבעיה בלהקריב ולהתאמץ עבור דבר שחשוב לך? אתה רוצה זוגיות, ואתה מוכן לשנות את התעדוף שלך כדי שזה יקרה”.
נכון, לא כעסתי כי הקרבתי והתאמצתי. כעסתי כי הקרבתי והתאמצתי יותר ממנה (לתחושתי הסובייקטיבית). לכן ברגע שהיא ביטלה כאילו לאחר יד – הפער בינינו הוטח בפניי. באותו רגע היא שיקפה לי דמות שלי שלא אהבתי לראות. כי אם התאמצתי יותר ממנה, מה זה אומר? זה אומר שרציתי את זה יותר ממנה, ואם רציתי את זה יותר ממנה, ייתכן שזה אומר שהיא יותר שווה ממני, כלומר שלדייט שלנו יש יותר ערך עבורי מאשר עבורה. זה מה שהשתקף לי כשהפגישה בוטלה, שאני שווה פחות.
“אבל ירון, איך יכול להיות שאם הייתם נפגשים הכל היה בסדר, ואם לא, אז פתאום אתה לא שווה? זה פער מאד קיצוני בגלל פגישה בודדת”.
נכון. זה אומר שהפגישה הזו הייתה הרבה יותר מפגישה. היא הייתה סמל. סמל למה? להצלחה, לכך שאני ראוי. זו הסיבה שכל כך כאב לי כשהיא בוטלה. אז מה המסקנה המתבקשת? לא להפוך אותה לסמל? לא לייחס לה משמעות עמוקה יותר? לא. לדעתי זה לא נכון לא לייחס לה משמעות עמוקה יותר, ואני גם לא חושב שזה אפשרי מבלי ליפול לתוך לולאה מסוכנת של ניהיליזם ודכאון. לדברים יש משמעות שהיא יותר עמוקה מכפי שהיא נראית לעין, ואסור לנו להתעלם מכך. למה? כי אנחנו לא חיים רק בהווה. כשקיבלתם ציון פסיכומטרי שמאפשר לכם להתקבל לתואר שרציתם, לא מדובר ב”רק מספר”. זה שער, פורטל, שמסמל עתיד של אפשרויות שנפתחו בפניכם כעת. לעומת זאת, ציון נמוך הוא גם שער, אולי לעתיד פחות טוב, ללימודים פחות טובים, לעבודה פחות טובה, לפחות כסף.
העובדה שאי אפשר לראות דברים בעיניים לא הופכת אותם ללא אמיתיים או לחסרי משמעות.
למה שחרור ההיאחזות במטרה לא תמיד יכול לעבוד
“אבל ירון, הבודהיסטים אמרו שזה המקור לכל הסבל, ההיאחזות, לא לחיות בהווה, ושאם אני משחרר מהרעיון של המשמעות של הציון, אז אני אפטר מהסבל.”
לדעתי, זה בעצם אומר לשחרר ממטרות בכלל. אתה בעצם אומר, אל תציב מטרות, ואז לא תצטרך להיאחז בשום דבר, ותוכל לחיות בהווה, כי הרי מטרות הן תמיד בעתיד. אז אני לא משוכנע שזה אפשרי, בטח לא לאנשים שחיים בתרבות המערבית. אני חושב שיש הרבה ראיות לכך שאנחנו מחווטים להציב מטרות ולכוון לדברים. זו הסיבה שאנחנו כל כך טובים בלזרוק דברים (כדור, למשל). יותר מזה, אני חושב שעצם העובדה שיש לנו יכולת תנועה אומרת שאנחנו כל הזמן מציבים מטרות, אחרת לאן ננוע? הרי כל המטרה של תנועה היא לעבר מקום טוב יותר מכפי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אחרת למה לנוע?
אנחנו גם לא רואים את העולם, אלא כדברים שעוזרים לנו להתקדם לעבר מטרה, או כדברים שמונעים מאתנו להשיג אותה. מסתבר שאנחנו לא רואים חפצים. את המשמעות הסמנטית של החפצים שאנחנו רואים אנחנו מוסיפים בשלב מאוחר יותר בתהליך התפיסה. אנחנו קודם כל רואים “משהו לשבת עליו” לפני שאנחנו רואים כסא. אנחנו קודם כל רואים “מכשול”, לפני שאנחנו רואים שק מלט שתקוע על הרצפה. (להרחבה בנושא התפיסה של העולם ככלים/מתנגדים ולא כחפצים). אז אני חושב שזה בלתי נמנע לראות בדייט כשער.
איך להפחית כאב - כאשר הדייט שבוטל נתפס כשער לעתיד טוב יותר שנגנז.
כעת נשאלת השאלה, אם אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו לא יכולים לראות דייט אלא כשער לעתיד טוב יותר (אחרת למה לצאת אליו מלכתחילה), האם הכאב שבביטול שלו הוא גם בלתי נמנע? הרי זה מה שמעניין אותנו – איך אנחנו מתגברים על הכאב (או איך להפחית כאב) כשלא השגנו דבר מה שרצינו? אז אני חושב שאי אפשר לבטל את הכאב, ואני גם לא חושב שצריך, כי לכאב הזה יש משמעות בפני עצמו. איך נדע כשאנחנו לא מתקדמים לעבר מטרה שחשובה לנו אם לא יכאב לנו כשאנחנו מתרחקים ממנה, או כשאנחנו לא משיגים אותה? והיות שיש הרבה יותר דרכים לעשות משהו בצורה שגויה מאשר בצורה נכונה, זה בלתי נמנע שבדרך למטרה ראויה נחוש כאב.
יחד עם זה, אני כן חושב שאפשר להקל עליו. הצעד הראשון הוא להבחין בין כמה סוגים שונים של כאבים שמתערבבים ברגע שהדייט התבטל. כאב אחד הוא כאב על שער לעתיד שלא נפתח. האם אפשר להקל עליו? אפשר עד כדי שאנחנו טועים באשר להערכה שלנו שהעתיד שהדייט הזה הציע לנו אכן היה טוב יותר מהעתיד החלופי. העניין הוא שלעולם לא נדע, ואז אילו אפשרויות יש לנו? אפשרות אחת היא לבכות את ההפסד הנורא של זוגיות מאושרת, סטטוס גבוה כתוצאה מבת זוג אטרקטיבית, סקס מדהים וילדים יפים שכבר לא יהיו לנו. אפשרות אחרת היא לאמץ סיפור אחר, שבו אנחנו מודים על כך שהדייט בוטל, מתוך אמונה שהעתיד טומן בחובו דייט טוב אפילו יותר, או שלכל הפחות למדנו משהו מהמקרה הזה שיעשה אותנו אנשים טובים יותר. היות שאין לנו דרך לדעת איזו מהאפשרויות היא נכונה, אני מציע למתאמנים שלי לאמץ את הסיפור השני. אבל! בד בבד חשוב לא ליפול לתוך רציונליזציות רעילות, כמו “אם יחס כזה מצדה, טוב מאד שלא יצאנו לדייט. גועל נפש! מי ירצה לצאת איתה! היא לא ראויה לבחור כמוני בכלל!”
.
“למה? מה הבעיה בזה? זה נכון, היא יצאה מאעפנה”.
הבעיה היא שזה לא כל הסיפור, ואני לא יכול לשקר לעצמי, אני יודע את זה, כי לפני רגע אני רציתי אותה. אם היא לא הייתה מבטלת את הדייט הייתי יוצא אליו בשמחה. אז לא יכול להיות שעל ביטול אחד בן אדם הופך ממלאך לשטן. זה רק אומר שמלכתחילה אני לא ראיתי אותה, אלא השלכתי עליה את הפנטזיה שלי, וגם אחרי הביטול אני עושה אותו דבר. אני לא חושב שיכול לצאת משהו טוב מלחיות בפנטזיה. אם החשדות שלי שאכן היה משהו אחר שבגללו היא ביטלה, ושלא מדובר רק במחלה הם אכן נכונים – אז היא לא פעלה בצורה הכי אמיצה ואדיבה שהיא יכלה לפעול בה. היא יכולה הייתה להודיע לי מראש, לתקשר בכנות, לעשות את האקט הלא-נח, אך המכבד. היא לא עשתה את זה. זה לא הופך אותה לשטן. זה הופך אותה לאנושית. הבעיה עם ההכרה הזו היא שהיא לא מנחמת. היא לא מאפשרת לי לראות בה התגלמות הרוע, ובכך להקל על הכאב מהדחייה שלה אותי. להיפך, אני צריך להכיר בכך שהיא בסך הכל בן אדם, אולי אפילו בן אדם טוב (ואם היא רעה, אז אני בבעיה, כי אני בחרתי בה), ולבטח מושכת במידה רבה, שבסופו של דבר לא רצה אותי. מצד שני, אם אני מכיר בכך שהשלכתי עליה את הפנטזיות שלי, אז אני יכול להסביר לעצמי שהיא דחתה אותי בגלל הפנטזיות שלה, ושזה כנראה לא ממש קשור למי שאני באמת – וזה כן מקל על הכאב!
איך להפחית כאב - כשאנחנו לא שווים כמו אחרים.
אז עד כה דיברנו על איך להפחית כאב על השער לעתיד טוב יותר שנסגר. כעת יש את הכאב שנובע מהמחשבה שאני שווה פחות ממנה. רציתי אותה, יותר מכפי שהיא רצתה אותי כנראה, והיא ביטלה. איך להפחית כאב מסוג זה? האם אפשר להפחית מהכאב הזה? אני חושב שאפשר להפחית אותו עד כדי הפער שבין המחשבה הזו לבין המציאות.
“רגע, אז אתה אומר שיש באמת דבר כזה מישהו ששווה יותר ממישהו אחר?”
אני חושב שזה תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר שווי, אבל אני חושב שאפשר להגיד שבני אדם שונים אחד מהשני בכל פרמטר אפשרי שאפשר למדוד אותו. הפרמטר היחידי שבו אנחנו שווים הוא בערך שלנו כישויות ברואות בעיני אלוהים. אני חושב שזה גם הפרמטר החשוב ביותר, וזו המורשת הכי משמעותית שהנצרות (והיהדות), על כל הפגמים שלה, הותירה לנו לאנשים במערב. הרעיון שלחיי אדם יש ערך ושבכולנו יש משהו אלוהי, הרעיון הזה מעוגן בתרבות ובחוק שלנו (בחוק האנגלי), הוא עמוד תווך בחברה שלנו, והוא עומד בבסיס כל הפגנה של התנהגות מוסרית כלפי הזולת. כי מכל בחינה אחרת, הרבה יותר קל לחשוב שאכן יש אנשים ששווים יותר מאחרים, במיוחד לאור העובדה שעבדות הייתה קיימת מאז ומעולם. כך שזה לא רעיון אינטואיטיבי כלל ועיקר. אבל מכל בחינה מדידה – אז כן, אני אומר שאנחנו לא שווים אותו דבר. לכן אנחנו גם לא אטרקטיביים באותה מידה. אז עד כדי שהפער בין איך שאני תופס את האטרקטיביות שלי, לבין האטרקטיביות האמיתית שלי קיים – זו גם המידה שאני יכול להפחית את הכאב.
כשישנו פער בתפיסת הערך העצמי שלנו.
“אז איך להפחית כאב שנובע מפער בתפיסת הערך הצמי? או איך אני מעלה את תפיסת הערך העצמי שלי?”
אני שומר על הגבולות שלי. כשמדברים על ערך עצמי נוטים להתמקד במילה “ערך”, אבל לדעתי צריך להתמקד במילה “עצמי”. כי לפני שמנסים להעלות ערך עצמי, צריך קודם כל להיות מחוברים לעצמי הזה. אם אני לא מחובר לגבולות שלי, אז העצמי שלי מפוזר ומתמזג בקלות עם עצמים אחרים. הרצונות של אחרים הופכים פתאום לרצונות שלי. רק בדיעבד אנחנו קולטים שאנחנו עושים בשביל אחרים ולא שומרים על עצמנו, וזה מה שקרה כשהיא ביטלה לי את הדייט. אני הזזתי דברים, השקעתי, התאמצתי, “רקדתי לחליל שלה”, וכשבסופו של דבר לא קיבלתי את מה שרציתי, גיליתי שגם ויתרתי על הגבולות שלי. על דייט שהתבטל אני יכול להתגבר בקלות, זה כמו לצפות להופעה של אמן שביטל הגעה. אבל לגלות שויתרתי על הגבולות שלי זה כואב יותר. זה סוג של בגידה בעצמי. ויתרתי על עצמי בשביל משהו אחר. זה לא כמו לעשות הקרבות כדי שהדייט יקרה. הקרבות זה מאמץ; ויתור זה קל, ואני מסכים שקשה לפעמים להבחין בין השניים.
“קל להגיד לשמור על הגבולות, אבל אם זה היה כל כך קל בפועל אז כבר הייתי עושה את זה”.
נכון. מה הקושי בשמירה על הגבולות במצב כזה? הקושי נובע, בין השאר, מכך שבמניעת החצייה של הגבול מלכתחילה יש סיכון לאבד את מי שאנחנו רוצים. אם הצד השני זה אדם שנראה לנו מאד שווה, ואנחנו מאד רוצים לצאת איתו, אז יהיה לנו קשה מאד לוותר מראש על הסיכוי התיאורטי שאולי כן נצליח להשיג איתו דייט, בכדי לשמור על הגבולות שלנו. מכיוון שזה כל כך קשה ומפתה, אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו מקבלים את ההחלטה הלא-נכונה בדיעבד. אבל אם תוותרו על האפשרות התיאורטית כשאתם חווים יחס שלא עושה לכם נעים, אז לאורך זמן תחושת הערך העצמי שלכם באמת תעלה, כי אתם תתייחסו לעצמכם כאל אנשים עם ערך עצמי גבוה, וכתוצאה מזה גם אחרים יתייחסו אליכם כך. התרגול פה הוא פעם אחר פעם לבחור בעצמכם. אם תעשו את זה מאות פעמים, תוך ויתור אמיתי על אפשרויות מפתות, העצמי שלכם יהיה כל כך מגובש וחזק שאנשים ירגישו מיד כמה אתם מעריכים את עצמכם וכמה כבוד אתם נותנים לעצמכם. זה מה שעשוי לאפשר לכם לצאת עם אנשים שאתם כיום תופסים כיותר אטרקטיביים מכם.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
