זהו החלק הרביעי בסדרת המאמרים בנושא משמעות החיים (לקריאת חלק 3, לקריאת חלק 2, לקריאת חלק 1). בסדרת המאמרים הזו אני מסכם ידע ממקורות שונים – מהיהדות והנצרות, מהפילוסופיה המודרנית, ממדעי המח ומהפסיכולוגיה ומיצירות ספרותיות – בנסיון להשיב על השאלה מהי משמעות החיים.
האם אוטופיה אפשרית
קודם כל – מה זה ערך? דבר שהוא בעל תועלת עבורך, שיש לו ערך. אז נניח שאתה רוצה לנוע לאנשהו, וזו הנחה סבירה, כי אתה יצור חי – לאן תנוע? תנוע לנקודה שאתה סבור שהיא טובה יותר עבורך מהנקודה הנוכחית שבה אתה נמצא. זה הסיפור של ערכים, הם אמורים להניע אותנו לעבר מקום כלשהו בעתיד שהוא טוב יותר מהמקום הנוכחי, וזה הטבע שלנו – לחפש איזושהי מטרה ששווה לנוע לעברה. בטענה הזו לוטה עוד הנחה, והיא שתמיד ישנן בעיות במצב הקיים שלנו, אחרת לא יהיה לאן לנוע.
אז מה זה אומר, שאוטופיה זה מצב שאיננו אפשרי?
בדיוק. בני אדם לא יכולים לשהות באוטופיה. דוסטוייבסקי טען שאם אנשים יקבלו את כל מה שהם רוצים, הם לא יוכלו להשאר אסירי תודה על מה שיש להם. יהיה להם כל כך משעמם שבניגוד לכל הגיון הם יתחילו לשבור דברים רק על מנת להוסיף קצת עניין לחיים שלהם, איזושהי בעיה לפתור, איזשהו למעלה לנוע אליו. “מה גורם לך לחשוב שאם יהיה לך את כל מה שאתה רוצה אז תהיה מאושר? אולי אתה מאושר משום שאתה יודע איך זה מרגיש כשאתה בחסך…”.
אני חושב שהמאה ה-20 הוכיחה לנו היטב שחזונות אוטופיים, כמו זה שהציג הקומונוזים, סופם להיות רצחניים מאד. הרי הקומוניזם זה חזון שיש לו מטרה סופית, להגיע לחברה שבה לכל אחד יש בדיוק כמה שהוא צריך והיעדר מעמדות, כסף ומדינה. החזון הזה מנוגד לטבע האנושי בהרבה מובנים, אבל גם אם נבחן אותו מבעד לטיעון לעיל, שבני אדם צריכים תמיד לשאוף למשהו, אז פילוסופיה כמו הקומוניזם שמתארת מצב שבו בסוף אנשים יגיעו ליעדם ותשרור אוטופיה – הוא מגוחך, ובפועל הביא למותם של מאות מיליונים.
הערכים שלנו מושפעים מהטבע שלנו
כלומר, אנחנו מבינים שכנראה יש משהו בטבע שלנו, שלאו דווקא עולה בקנה אחד עם הרציונל, שמגדיר את הערכים שלנו. אני חושב שאין ספק בכלל שבני אדם הם לא יצורים רציונליים. דן אריאלי, כהנמן וטברסקי ועוד חוקרים מובילים מציגים ראיות רבות לכך. דוסטוייבסקי עוד הרבה לפניהם מחה בתוקף נגד הטענה שאדם עם מודעות לא יכול לפעול ביודעין נגד האינטרס שלו: “אם רק הוא היה נאור יותר, אם רק עיניו היו פקוחות לראות את האינטרסים האמיתיים שלו, האדם היה מפסיק להיות מסואב, והיה מיד הופך לטוב ואצילי… אלה הם חלומות” כך הוא כתב בספרו “כתבים מן המרתף”.
הפסיכולוג קארל יונג היה תלמיד של ניטשה, אבל גם של פרויד, ומהלה הוא למד שאנחנו לא בעלי הבית שלנו. כלומר, שיש כוחות שאנחנו לא מודעים להם (פרויד קרא לזה תת-המודע) שמפעילים אותנו. לכן הוא סבר שניטשה טעה בהנחה שלו שאנחנו יכולים לקבוע בעצמנו מה ערכי, מה טוב או רע. הנסיון לעשות זאת הוא נסיון לנסח את הערכים באופן רציונלי, אבל זה לא עובד, כי “טוב” או “רע” זו הגדרה משתנה, שזזה כל הזמן. האם להיות אגרסיבי כלפי מישהו זה טוב או רע? וכשהמישהו הזה פורץ אליכם הביתה? להיות חומל ומכיל זה טוב או רע? וכשזה מוביל לכך שמנצלים אתכם? העובדה שאתה לא שולט במה שאתה עושה אומרת שאתה לא יכול לקבוע לעצמך לפי אילו ערכים לפעול, אלא לזהות אילו ערכים מתגלים דרך ההתנהגות שלך ושל אחרים בהווה ולאורך ההיסטוריה כאשר התנהגת בצורה שהיטיבה איתך, בצורה שבה הרגשת משמעותי. כי מסתבר שיש מכנה משותף לכל צורות ההתנהגות שמובילות אנשים לתחושה של משמעות, וזה ככל הנראה מכיוון שיש לנו טבע, אנחנו לא רק תוצר של המחשבה שלנו או של החברה שלנו. כך גם כשאתה מסתכל על אנשים שמדווחים שרע להם בחיים וחשים שאין משמעות, אתה יכול לזהות סט של תופעות שמשותפות להם – התמכרויות, כלומר התמקדות בהנאות רגעיות על פני מטרות ארוכות טווח, היעדר אחריות בחייהם, על עצמם או על אחרים, היעדר קשרים אינטימיים.
אנחנו לא רואים חפצים, אנחנו רואים כלים
אני רוצה להציג עוד ראייה מעניינת שתומכת בכך שאנחנו לא קובעים בעצמנו מה ערכי עבורנו, אלא שהערכים במידה רבה כבר טבועים בנו.
מערכות התפיסה שלנו מתרגמות את העולם המורכב ומלא האינפורמציה שאנו חיים בו לא לחפצים, אלא לדברים שמשמשים אותנו ודברים שמפריעים לנו. משמשים למה? מפריעים למה? להשגת המטרה שלנו. כן, אנחנו כל הזמן נעים בעולם עם איזושהי מטרה, איזושהי כוונה. זה מתקשר למה שאמרתי לעיל – כיצורים חיים, אנחנו נעים, וכדי לקבוע לאן לנוע, אנחנו צריכים היררכיה, כלומר מדרוג של ערכים – מקומות שטוב יותר לנוע לעברם ומקומות שרע לנוע לעברם. ההיררכיה הערכית הזו היא כל כך בסיסית וקדומה שהיא הרבה יותר חזקה מכל רכיב רציונלי שקיים במח שלנו. ההיררכיות האלה קיימות הרבה לפני שהיו בני אדם, או יונקים. היררכיות הן חלק בלתי נפרד מהטבע. אפילו זרע של צמח צריך “להחליט” לאן לנוע – למעלה או למטה.
הצורך שלנו בתנועה לעבר מטרה כלשהי הוא כל כך יסודי, שכשמישהו מספר סיפור שהולך ומתארך ואתם מתחילים להשתעמם, אתם מיד תשאלו “מה הפואנטה?”, מה הנקודה? מה המטרה? לאן הסיפור הזה הולך? אנחנו מחווטים להגיע לאנשהו, כל הזמן, תמיד. לכן לכל סיפור טוב יש פואנטה. לא רק שיש לו פואנטה, יש לו גם תמיד דברים שמשמשים את הגיבור להגיע לפואנטה, ודברים שמתנגדים לתנועה לעבר המטרה. יש טוב ורע, תמיד. הסיבה היא שכל מטרה ששווה להגיע אליה, וברור שהמטרה תהיה שווה, אחרת למה לכתוב עליה סיפור, כרוכה בקושי ובאתגר. אם לא כן, אז היא כבר הייתה מושגת. אז הסיבה שאנחנו כל כך מתמגנטים לסיפורים טובים, היא כי סיפור טוב מזקק תופעות שהן חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו. תמיד בחיים שלנו יש מטרות, תמיד יש דברים שמסייעים לנו להגיע אליהן, ותמיד ישנם דברים שמתנגדים לתנועה הזו. להתנגד באנגלית זה to object, ולא בכדי המילה חפץ נקראת object.
כך שכשאנחנו רואים חפצים בעולם, אנחנו לא רואים פשוט ישויות חסרות ערך, ואז מייחסים להן משמעות. ההיפך – אנחנו קודם תופסים את המשמעות שלהן ישירות, ורק אז תופסים את החפץ עצמו. אנחנו רואים מדרכות, ללכת עליהן, אנחנו רואים דלתות, לעבור דרכן, אנחנו רואים כסאות, לשבת עליהם. מהסיבה הזו שק אפונים כבד וגזע עץ, שניהם משתייכים לאותה קטגוריה – דברים שצריך לעבור מעליהם או מסביבם. אנחנו רואים סלעים כי אפשר לזרוק אותם, ותפוחים כי אפשר לאכול אותם. אנחנו רואים כלים ומתנגדים (objects), לא חפצים או דברים.
כל מה שלא נופל תחת שתי האפשרויות האלה הוא פשוט לא רלוונטי, וזה רוב העולם שלנו. הניסוי הכי מפורסם שהדגים את זה הוא הניסוי של הגורילה. ביקשו מאנשים לספור כמה פעמים אנשים מוסרים ביניהם את הכדור, ותוך כדי נכנס אדם לבוש כמו גורילה, תופח על החזה שלו, ויוצא מהפריים. חצי מהמשתתפים בניסוי לא הבחינו בכלל בגורליה.
מה קובע מה רלוונטי (כלי או מתנגד) ומה לא? במידה רבה זה הגוף שלנו. מה שמשמש ככלי זה משהו שנמצא בפרופורציה לגוף שלנו. כל מה שגדול מדי או קטן מדי לא נכלל שם. לכן הערכים שלנו לא יכולים להיות תוצר של הרציונל, היות שהרציונל הוא תופעה מאד חדשה בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. מה שערכי לנו התעצב על פני תקופה הרבה יותר ארוכה, והוא קשור לגוף שלנו, לא לשכל המודע שלנו.
אז מה הבנו עד כה בסדרת המאמרים?
הסבל הוא נתון.
נגזר מכך שרעיונות אוטופיים הם לא ברי קיימא.
אנחנו צריכים איזושהי הצדקה כדי להתמודד עם הסבל, וההצדקה הזו היא נמצאת במשהו שהוא מחוץ לנו וגדול מאתנו.
בחלק 5 והאחרון נעסוק בשאלה מה מצדיק את ההתמודדות עם הסבל, ואילו מטרות שנציב לעצמנו ייתנו לנו תחושה של משמעות?
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
אני קולט כאן הרבה השפעה של היידגר ושל מושגי ה״היות שם״ (dasein) ו״הליכה לקראת״ שלו. חיבור מעניין, תודה על השיתוף!