האם לשכב עם בחורה כשאתה לא מעוניין בקשר רציני והיא אומרת שהיא כן?
אם אתה גבר רווק שחי בעולם הדייטים ומנסה ליצור מערכות יחסים רומנטיות, ייתכן שהשאלה שאתה שואל את עצמך יותר מכל היא “מה לעשות?” ונגזרותיה (“מה לכתוב לה?”, “מה להגיד לה?”, “איך לגעת בה?” “איך לא לצאת קריפי”וכו’).
למעשה, אני חושב שכל אדם, ללא תלות במינו ובסטטוס הזוגיות שלו, שואל את עצמו את השאלה “מה לעשות?” יותר מכל שאלה אחרת בחייו. משחר ההיסטוריה האנושית ניסינו לקבל תשובות לשאלה הזו. הסיפורים המיתולוגיים שמלווים אותנו אלפי שנים, ואף יותר, בין אם מהיהדות, או ממיתולוגיות אחרות, ממשיכים להיות רלוונטיים לנו גם בעת הזו משום שהדילמות המוסריות שאבותינו נתקלו בהן הן אותן דילמות שאנו נתקלים בהן גם בימינו אנו. מתוקף היותנו יצורים חברתיים, אנחנו מתמודדים עם סיטואציות מורכבות, והמורכבות אף גדלה כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שלפעולות שלנו אין השלכות רק על ההווה שלנו, אלא גם על העתיד, ומרגע שבני האדם גילו את הקונספט של העתיד, הדבר פתח בפנינו מרחב שלם של הזדמנויות מחד, אבל גם של צרות מאידך. לפיכך אל ייפלא כי במסגרת עבודתי אני נדרש למצוא בצוותא עם מתאמניי פתרונות לדילמות המוסריות בחייהם. דרישה זו הובילה אותי לרדת לשורשי המוסר האנושי. אני רק בתחילתו של מסע שכנראה שאין לו סוף, אבל אף על פי כן ברצוני לחלוק עמך, הקורא, כמה מהתובנות שנתקלתי בהם במהלך הדרך בכתביהם של אחדים מההוגים הדגולים בתחום הפילוסופיה של המוסר. התבססתי במסעי זה רבות על ספרו של אלעזר וינריב “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, ובמאמר זה ישנם ציטוטים מספרו, בנוסף לקטעים מכתבי ההוגים עצמם. אני סבור שחשיבה ביקורתית ומעמיקה על ההתנהגות היומיומית שלך ונסיון לנהוג באופן המושכל והנכון ביותר לך יובילו אותך לחיים מלאים ומאושרים יותר ולהצלחה בחיים ובמערכות היחסים הרומנטיות שלך. מקווה שמאמר זה יהווה עבורך דריסת רגל חיובית לעולם הפילוסופיה של המוסר, כפי שדריסת הרגל שלי הייתה חיובית ומסקרנת. על מנת להנגיש את הטקסטים ולהפוך אותם ליותר רלוונטיים בחרתי בשאלה שתלווה אותנו לאורך כל הקטע ושעליה ננסה לקבל תשובה דרך הרעיונות של ההוגים. השאלה שבחרתי, שמנסיוני היא רלוונטית להרבה מהגברים שאני עובד איתם, היא “האם לשכב עם בחורה כשאתה לא מעוניין בקשר רציני, ואילו היא אומרת שהיא כן?”. קריאה נעימה.
דייויד יום (סקוטלנד, 1711 - 1776)
האם לקבל את ההחלטה על פי השכל או הרגש?
דייויד יום אומר שהרגש הוא שקובע מה מוסרי, בפרט רגש אהבת הבריות. כלומר, אנחנו נרגיש הכי הרבה קורת רוח ממה שמסב לאחרים אושר, והכי הרבה מורת רוח ממה שמסב להם סבל.
אז אם תדע מה ייסב לבחורה יותר אושר, לשכב איתה או להמנע מכך – אז תוכל לקבל החלטה. אבל האמת היא שאתה לא יודע, (ואולי גם היא עצמה לא יכולה לדעת, אבל זה כבר טיעון אחר), ולכן בתורה המוסרית של יום מגולם עקרון הסובייקטיביזם. כלומר, אין ערך מוסרי אחד שחל על כולם, אלא מה שמוסרי הוא בעיניי המתבונן. אז אם לדעתך לשכב איתך יסב לה יותר אושר, אז עליך לעשות זאת. זה יהיה הדבר המוסרי לעשות.
למעשה, יום אומר שאי אפשר בכלל להתכווכח על מה מוסרי, משום שכשאתה מחליט אם דבר מסוים הוא טוב או רע, אתה עושה זאת על בסיס הרגש שהדבר הזה מעורר בך. אם הוא מעורר בך רגש חיובי – אז הוא טוב, ואם הוא מעורר בך רגש שלילי – אז הוא רע. אם אותו מעשה שבעיניך הוא טוב ייחשב כרע בעיניי חברך, אין זה אומר שאחד מכם צודק והאחר טועה, אלא שבכל אחד מכם המעשה הזה מעורר רגש אחר. לפיכך יום הוא סנטימנטליסט.
כלומר, שני אנשים יכולים להכיר בעובדות האובייקטיביות של המציאות, ועדיין להיות חלוקים באשר לאיך נכון לפעול. הבחנה זו מובילה אותנו לאחד המושגים החשובים ביותר שטבע יום, ואם אתם קוראים קצת פילוסופיה או שומעים ביוטיוב הוגים כמו ג’ורדן פטרסון ובן שפירא, אז ייתכן שכבר שמעתם אותה, והיא הכשל הנטורליסטי. משמעותו היא שלא ניתן להגיע מן היש (תיאור של מה שקיים בטבע, מכאן “נטורליסטי”) למה שראוי. במילים אחרות, לא ניתן להגיע מן המצוי אל הראוי. one cannot derive an ought from an is. יום אומר שהוא שם לב לכך שהפילוסופים הקודמים לו היו מנמקים את הטיעונים שלהם על ידי תיאורים אובייקטיביים של המציאות, כלומר על ידי עובדות, אבל בסוף היום אומרים “ולכן מן הראוי ש…” ופה הם נפלו בכשל הנטורליסטי. אתה יכול לומר שבעוגה יש כך וכך קלוריות, וכך וכך גרם של שומן רווי, וזה יהיה נכון מבחינה עובדתית, אבל ברגע שתגיד “ולכן מן הראוי לא לאכול אותה”, אתה תיפול בכשל הנטורליסטי משום שהקביעה מה ראוי לא נובעת כלל מן העובדות, אלא משיפוט רגשי שלך. נניח שאתם רוצים לצאת מחוב, אז אתם עושים תחשיב על ההכנסות וההוצאות שלכם, אבל המספרים עצמם לא יכולים לגרום לכם לשנות את ההתנהגות שלכם. רק הרגש יכול.
אז מה מעורר בנו רגש כלפי הפעולות שלנו? יום אומר שזו הסימפתיה, היכולת שלנו להזדהות עם האחר, שגורמת לנו לחוש הערכה או בוז כלפי מעשים. סימפתיה היא תהליך שמביא אותנו מלהחזיק ברעיון של מה האדם האחר מרגיש לבאמת להרגיש בעצמנו את מה שהאחר מרגיש. ראשית אני נהיה מודע למה האחר מרגיש (למשל, על ידי הבנת הבעת פניו, שפת גופו, או שהוא פשוט אומר לי). שנית, אני נהיה מודע לנקודות הדמיון בינינו. אנחנו נרגיש יותר סימפתיה לאנשים שחולקים איתנו אותה שפה, אותו רקע תרבותי, צבע עור, וכו’.
היות שהסימפתיה לאחר היא זו שמניעה אותנו לפעול (ולא המניעים האישיים שלנו כפי שטוענים הוגים אחרים שנגיע אליהם), מכאן נגזר שאנחנו קובעים אם מעשה הוא נכון או לא על פי האם הוא מועיל לזולת. הרי אם הוא פוגע בזולת, היכולת שלנו לחוש את כאבו של האחר תמנע מאתנו לעשות זאת, או לפחות תגרום לנו לחוש בוז כלפי המעשה. מכאן אנחנו חוזרים לשאלתנו בכותר המאמר, ומגיעים למסקנה שאם אתה מרגיש שאתה פועל לטובת הבחורה כשאתה שוכב איתה, עליך לעשות זאת, ואם אתה מרגיש שאתה פועל כנגדה – אסור לך לשכב איתה.
אם אתה מרגיש חוסר שביעות רצון מתשובתו של יום, אתה מרגיש כך בצדק. כי באיזשהו מקום יום קצת מתחמק מהשאלה. להגיד “הדבר המוסרי לעשות הוא מה שמרגיש לך נכון, או שהמצפון שלך אומר” לא אומר לנו דבר על למה לשכב או לא לשכב עם הבחורה זה הדבר הנכון לעשות. ננסה לקבל תשובות ברורות יותר מההוגים הבאים.
סוקרטס (יוון העתיקה, מאה 5 לפני הספירה)
סוקרטס דוגל בגישה הפוכה ליום. הוא אומר שיש לנתק את הרגש מהשיקול המוסרי. הרגש רק מפריע. את ההחלטה איך לפעול יש לקבל רק על בסיס השכל. כלומר, סוקרטס הוא אינטלקטואליסט. יתרה מכך, סוקרטס התייחס למוסר כאל מומחיות. כפי שיש מומחיות למשפטים, לרפואה וכו’, כך גם כדי לקבוע מה מוסרי יש צורך בהתמחות, ולא כל אחד יכול פשוט לקבוע זאת. לפיכך, בכל הנוגע לשאלות מוסר, דעת הרוב אינה קובעת, אלא דעת המומחה.
מה היא דעת המומחה, אם כך? ראשית, אסור לעשות עוול, אומר סוקרטס. אין לגרום לעוול לזולת גם הדבר מביא קורת רוח משמעותית לגורם העוול, ואין לגרום עוול תחת עוול. כלומר, גם אם עשו לך עוול, אסור לך לגרום עוול בחזרה. אז האם עליך לשכב עם בחורה שאומרת שמחפשת קשר רציני כשאתה לא? כדי להשיב על כך עליך לדעת אם במידה ותשכב איתה תגרום לה עוול. אלא שתוכל להגיד שגם אם ייגרם לה עוול, ייתכן שהתועלת שהיא תפיק מכך תעלה על העוול, כך שבשקלול הכולל היא תרוויח מכך. אם מפרשים את דברי סוקרטס כאיסור לגרום עוול באופן גורף, גם אם במאזן הכולל האדם שנגרם לו עוול הפיק מכך יותר תועלת מעוול – אז עדיין אסור לך לשכב איתה.
אלא שתוכל להגיד גם שאם היא בוחרת לשכב איתך למרות שהיא יודעת שאתה לא מעוניין בקשר רציני, אז גם אם לא תשכב איתה, היא עשויה לשכב עם מישהו אחר שגם הוא לא מעוניין בקשר רציני. אז אתה לא באמת מונע ממנה עוול בכל מקרה. מה גם שייתכן שעם מישהו אחר היא תחווה פחות עונג, או שאולי הם יעשו סקס לא מוגן והיא תכנס להיריון? אבל נניח רגע שהתוצאה תהיה זהה בכל מקרה, בין אם תשכב איתך או עם מישהו אחר – האם יש הבדל אם אתה תהיה זה ששוכב איתה, או מישהו אחר? כלומר, בהנחה שאכן ייגרם לה עוול, האם זה משנה אם אתה זה שיגרום את העוול או מישהו אחר? נשיב לשאלה הזו לאחר שנבין מה אמרו על נושא זה שני פילוסופים אנגלים בני המאה ה-18-19 – ג’רמי בנתם וג’ון סטיוארט מיל.
תומס הובס (אנגליה, 1588 - 1679)
מה אם אני אגיד לך “תעשה מה שטוב לך, ואל תתחשב בבחורה”? ייתכן שבחלק מכם המשפט הזה יעורר אי-נוחות ואפילו סלידה. זו לרוב התחושה הראשונית שעולה בנו כלפי אגואיזם. מנגד, אלטרואיזם, או, לכל הפחות בלתי-אגואיסטיות, נתפסים כבעלי ערך גבוה יותר בעינינו. עזרה לזולת, נדיבות, התחשבות באחר, הקשבה – כל אלו מעוררים בנו תחושה של כבוד כלפי הנוהג כך, או, אם להשתמש במונחים של יום – תחושת שבח.
יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכך שכולנו פועלים באופן אגואיסטי מדי פעם, ושלפעמים זה גם מרגיש ממש טוב. ייתכן שאם אתם בדלימה אם לשכב עם הבחורה ואומרים לכם, כרגע ללא נימוק, שחובה עליכם לשכב איתה כי זה יהיה הדבר האגואיסטי, ולפיכך המוסרי לעשות, אז יוקל לכם. תוכלו גם לפעול למען העונג האישי שלכם (ולכן ניתן לטעון שאגואיזם הוא במידה מסוימת טבעי ומידי לנו יותר), וגם ללא רגשות אשמה.
כאמור, סוקרטס מחזיק בדעה שונה לחלוטין. הוא יגיד שמה שצריך להכווין אותך זה אי-גרימת נזק, ושאין להשיב בעוול לזולת אם הזולת גרם לך לעוול. הוא אף טוען שאם יהיה עליך לבחור בין גרימת נזק, לבין שייעשה לך עוול, עליך לבחור באפשרות השנייה.
אבל מה אם מוסר אגואיסטי לא אומר את מה שאנחנו אוטומטית חושבים שהוא אומר? מה אם אגואיזם מוסרי לא בהכרח אומר לפעול באנוכיות ולטובת עצמי על חשבון הזולת? אולי הכוונה באגואיזם היא לפעול לטובת עצמי, ולפי הגדרה זו לפעול באנוכיות ייחשב לעתים כפעולה שאינה עולה בקנה אחד עם טובתי האישית. לפי הגדרה זו, אגואיזם אתי לא דוחה התנהגות לא-אגואיסטית או אלטרואיסטית כלפי הזולת, כל עוד זו התנהגות שמקדמת את טובתו ואושרו האישי של הנוהג.
כלומר, הגואיסט הנבון, כפי שקורא לו הובס, מבין שטובתו האישית תלויה בזולת. הוא גם מודע לכך שטובתם של האנשים הקרובים לו יכולה לגרום לו לרווחה בפני עצמה ללא תלות ברווחים האישיים שלו. לפיכך, אגואיסט נבון לא יימנע מהתנהגות לטובת הזולת, כל עוד היא משרתת את טובתו האגואיסטית. אך במקרה של התנגשות בין טובתו האישית לטובת הזולת, טובתו האישית תכריע.
בואו נראה אם הבנתם את מה שדיברנו עליו עד כה – אם אני אומר לכם שבני אדם מטבעם הם אגואיסטים (ונניח שאתם מסכימים איתי), ולפיכך הדבר המוסרי הוא להתנהג בצורה אגואיסטית, מה יום היה אומר על זה?
יום היה אומר שאני נופל פה בכשל הנטורליסטי, כי אני מסיק מעובדות מסקנות מוסריות. העובדה שבני אדם אגואיסטים לא אומרת בפני עצמה שראוי להתנהג בצורה אגואיסטית.
יום, כמי שאומר שמה שמניע אותנו הוא רגש השבח והגנאי, לא מסכים לאגואיזם האתי. הוא אומר שאמנם התנהגות אלטרואיסטית יכולה להסב סיפוק ולמבצעה, אבל אין זה אומר שמלכתחילה אדם נהג כך כדי לספק את עצמו. היה לו דחף להתנהגות אלטרואיסטית והסיפוק שבה אחריה אינו קשור אליה במישרין. כשם שכשאני אוכל, אני עושה זאת כי יש בי דחף לאכול, ותחושת העונג שאני חש לאחר מכן היא לאו דווקא זו שהניעה אותי מלכתחילה לפעול כך.
אז הבנו שאגואזים אינו בהכרח אומר שאנחנו לא פועלים למען הזולת. אבל עד איזה גבול? מתי על האגואיסט הנבון להפסיק להתחשב בזולת. על השאלה הזו ניסה תומס הובס לענות. ראשית, חשוב להבין שהובס חי במאה ה-17, והיצירה החשובה ביותר שלו – לויתן, עוסקת בנסיון להצדיק את קיומה של המדינה. למה היא צריכה הצדקה? כי הובס, כאגואיסט נבון, שואל למה שבני אדם אגואסיטיים יקבלו על עצמם הגבלות מוסריות (חוקים של המדינה) שכופים עליהם להתנהג באופן שעל פניו הוא מנוגד לטובתם האישית? למה שאגואיסט יסכים לחיות במסגרת שהכללים שלה נראים במבט ראשון ככאלה שלא נובעים מאגואיזם.
למה זה רלוונטי לשאלה שלנו? כי אתה יכול לשאול למה מלכתחילה עליך לבדוק מה רצונה של הבחורה שאתה מעוניין בה? ייתכן שכלל אינך מטיל ספק אפילו בצורך לקיים יחסי מין על בסיס הסכמה, אבל מניין לך שהרעיון שאסור לך לגרום נזק או לפגוע בזולת לטובת קידום מטרותיך אינו רעיון שהוכתב לך מהתרבות שאתה חי בה, או מהמדינה שאתה חי בה? אולי אם לא היית חי בישראל, או במדינה כלל, היית פועל אחרת?
למצב זה, שבו אדם חי שלא במסגרת מדינה, קורא הובס “המצב הטבעי”. במצב זה, שבו אדם אינו כבול לחוקי מדינה, מותר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, לרבות פגיעה בזולת. אבל מה בפועל יקרה במצב הטבעי? האם בני אדם אכן יעשו ככל העולה על רוחם? האם תהיה זו מלחמת כל וכל או שבני אדם יחיו בהרמוניה זה עם זה?
מהו טבע האדם לפי הובס? טבע האדם הוא רצון להמנע מכאב ותשוקה לעונג. מה מסב עונג? מה שתורם להשרדות, ולעומת זאת, מה שגורם לכאב הוא מה שפוגע בהשרדותו הפיזית של האדם. בסופו של דבר המניע החזק ביותר של האדם הוא יצר ההשרדות והקיום שלו. כאשר השרדותו של האדם היא השיקול היחיד שלו, מיצר הקיום האישי שלו, אז מה שהוא טוב או רע הוא סובייקטיבי. כלומר, אין טוב ורע אובייקטיבי, כי מה שטוב לאחד יכול להיות רע (פוגע בהשרדותו) של האחר. מגישה סובייקטיביסטית זו, אנו מבינים שבעוד שבשאר תורות המוסר שדנו ועוד נדון בהן קודם אנו קובעים מהו טוב ומהו רע ואז אומרים שעל האדם לרצות במה שטוב ולהמנע ממה שרע – הובס אומר הפוך – טוב הוא כל מה שאנו רוצים בו.
כלומר, מכאן שעל שאלתנו הובס יגיד – אם רצונך הוא לשכב איתה – עליך לעשות זאת.
אבל מה קורה כאשר גם הבחורה היא אגואיסטית, כמוך, ובפרט כאשר הרצונות שלכם מתנגשים?
כל אחד שואף להשיג את מירב הסיפוק של רצונותיו, או, לכל הפחות, לשמור על חייו. בעולם שבו אנו חיים שמשאביו מוגבלים, סיפוק הרצונות שלי יכול להתנגש עם הרצונות של האחר, וכל אחד ישאף לשמור על האינטרסים שלו ועל משאביו הנוכחיים מפני הזולת. איך ייקבע מי ינצח במלחמה על המשאבים? מי שיש לו יותר כח. כח, לפי הובס, הוא מכלול האמצעים העומדים לרשות האדם כדי להגן על חייו. כח יכול להיות כח פיזי, שכלי, אך גם סטטוס, מוניטין, נדיבות ואצילות. הובס קובע שהנטייה הכללית של בני היא לעבר עוד ועוד כח. אבל בעוד שבני אדם יכולים להיות בעלי כח בלתי-שווה, בני אדם עדיין שווים מטבעם. הובס סבור שהשיווין בין בני אדם אומר שכולם פגיעים באותה מידה, ולפיכך כולם מנסים להבטיח את בטחונם, והרצון להגביר את תחושת הביטחון מוביל בסופו של דבר למלחמה. אז כששני אגואיסטים פוגשים זה בזה במצב הטבעי (ללא מדינה), היחסים ביניהם הם בחזקת “אדם לאדם זאב”. כלומר, כשאין מסגרת כמו מדינה שיכולה להגביל את כוחם של האנשים על ידי חוקים, בני אדם יהיו במלחמה של הכל בכל.
אז האם במצב הטבעי של מלחמת הכל בכל, אין לאדם זכויות כלל? הובס אומר שבמצב זה לכל אדם יש זכות אחת, והיא לעשות מה שהוא צריך כדי להגן על עצמו: “החירות אשר לכל אדם להשתמש כרצונו בכוחו שלו לשם שמירה על טבעו שלו, כלומר על חייו, וכל כן גם לעשות כל דבר, שעל פי שיפוטו ושכלו יראהו כאמצעי מועיל ביותר לכך”. במצב הטבעי מותר לאדם גם לפגוע בחברו אם הדבר דרוש כדי להגן על עצמו. לפיכך, במצב של מלחמה, אי אפשר להגדיר אף פעולה כאי-צדק. זהו מצב בלתי נסבל כמובן לכל אחד, ולכן הובס מסיק שהאגואיסט, שמונע מאהבת עצמו, בסופו של דבר אהבתו העצמית זו גורמת לו דווקא לסבול. האגואיסט בסופו של דבר מוביל לכריתת הענף עליו הוא יושב.
מה יום היה אומר על מסקנה זו של הובס? הובס טוען שמכיוון שהאדם נמצא במלחמה, יש לו זכות לעשות כל שנדרש על מנת להגן על עצמו. ובכן, יום היה טוען שיש כאן כשל נטורליסטי, כי הובס מתחיל מעובדה (האדם נמצא במלחמה) וממנה מסיק מסקנה מוסרית (לכן יש לו זכות לעשות כל שנדרש כדי להגן על עצמו).
אז איך בכל זאת אנו יוצאים מן המצב ההרסני הזה? כלומר, איך אנחנו יוצאים מן המצב הטבעי?
הובס טוען שבני אדם נבונים מספיק כדי לקבל על עצמם “חוקים טבעיים” שיאפשרו להם לצאת מהמצב הטבעי.
חוק טבעי הוא כלל שאוסר על האדם לעשות משהו שמסכן את חייו או נוטל ממנו את האמצעים לשמירתם.
הובס אומר שהחוק הטבעי הוא שבני אדם יבקשו שלום וירדפו אותו, ורק אם אין ביכולתם להשיג שלום, אז חל עליהם החוק הטבעי הראשוני שהוא זכותם להגן על עצמם בכל אמצעי הנדרש.
אבל אם אכן אדם פוגש עוד אדם שגם הוא מעוניין בשלום, אז על שניהם לנטוש את זכותם לכל דבר ככל שזו פוגעת בשלום, וכך אין הם מסכנים את עצמם היות שגם הצד השני זונח את זכותו לפגוע באחר. הובס אומר למעשה שיותר משבני אדם שואפים לשלום הם מבינים שלולא השלום הם מפקירים את עצמם לטרף ומזה הם רוצים להמנע, גם במחיר של ויתור על זכותם לעשות כל שהם רוצים.
ויתור הדדי שכזה של זכות נקרא אמנה. אני נותן אמון בזולת שהוא לא יפר את הבטחתו, והוא נותן בי אמון זהה.
“אבל ירון, אני עדיין יכול להבטיח לא לפגוע בזולת, אבל למה לי לעמוד בהבטחתי זו?
הובס יוצא מנקודת הנחה שאתה אינך חכם יותר מהצד השני, ולפיכך הוא יכול לחשוב אותו דבר ולהגיע למסקנה שדווקא עליו להקדים אותך ולפגוע בך אם זה ישרת את האינטרסים שלו. אז מכיוון ששניכם חשבתם על האפשרות להפר את הבטחתכם האחד לשני, ומכיוון ששניכם יודעים שכל אחד מכם גם הוא חשב על האפשרות הזו – איך כעת עליך לנהוג?
זו דוגמה לדילמת האסיר. דילמת האסיר הקלאסית מתארת מצב שבו אתה וחבר נתפסתם מבצעים שוד על ידי המשטרה. הפרקליטות מבודדת אתכם אחד מהשני ומציעה לכל אחד מכם עסקת טיעון כזו: אם אתה מודה באשמה וחברך לא מודה – אתה תצא לחופשי, וחברך ייכנס ל-10 שנים בכלא. אם אתה לא מודה וחברך מודה הוא יוצא לחופשי ואתה נכנס ל-10 שנים בכלא. אם שניכם לא מודעים, שניכם נכנסים לכלא לשנה אחת. אם שניכם מודים כל אחד מכם ייכנס לכלא ל-5 שנים. בחישוב רציונלי ובהנחה שכל האפשרויות הן בעלות אותה הסתברות – האפשרות הטובה ביותר עבורך היא לא להודות. כלומר, הפתרון המיטבי של דילמת האסיר הוא ששנינו נפעל בצורה רציונלית ונוותר על האפשרות האופטימלית עבור כל אחד, נעשה הקרבה מסוימת, על מנת להמנע ממצב גרוע יותר. כך אנו יוצאים מהמצב הטבעי, בכך שכל אחד מאתנו מוכן לוותר על התוצאה הטובה ביותר עבורו בכדי להמנע מהתוצאה הגרועה ביותר. ברגע ששני בני אדם כורתים ביניהם אמנה, קצרה הדרך להקמת ריבון שיהיה אחראי לכך שכל הנתינים תחתיו אכרן יקיימו את האמנה שלהם. כך הובס מצדיק את קיומה של המדינה על פני המצב הטבעי.
אז האם עליך לשכב עם הבחורה? כמובן שאם גם היא רוצה לשכב איתך, אז אין בעיה מוסרית. אבל השאלה שלנו נוגעת למצב שבו לא ברור האם היא באמת רוצה, והאם זהו האקט שיוביל לטובתה. במקרים בהם איננו נמצאים במצב הטבעי, ויחד עם זה לא ברור האם אכן נגרם נזק לזולת או לא, והאם הריבון מתערב בסיטואציות מעין אלה – נראה שתומס הובס מוגבל ביכולתו לתת לנו מענה לשאלתנו. ייתכן שעלינו לחפש את התשובה במקומות אחרים. אולי עלינו לשאול קודם האם בכלל יש טעם בלרצות לשכב עם הבחורה? האם עליך לשאוף לשכב איתה? האם באמת יש בזה תועלת?
אריסטו (יוון העתיקה, 384 לפני הספירה - 322 לפני הספירה)
עד כה ניסינו לענות על השאלה מהזוית הדאונטולוגית. “דאון” בויוונית זה “ראוי”. כלומר ניסינו לברר מה הוא המעשה הראוי ללא תלות בתוצאות שלו. אולם יש גם גישות שאומרות שמה שקובע אם מעשה מוסרי הוא המטרה של המעשה. גישות כאלה נקראות טלאולוגיות, מלשון “טלוס”, ביוונית, “מטרה”. התיאוריה של אריסטו משלבת בין שתי הגישות הללו. גישתו מתבססת על השאלה “איזה אדם אני רוצה להיות?”. גישה זו מתמקדת בתכונות האישיות. אילו תכונות אישיות מרכיבות אדם מוסרי?
אריסטו אומר, לפני שאנחנו מנסים להבין איך עלינו להתנהג, עלינו להבין מה טיבה של העשייה האנושית. כלומר, לפני שאנו באים לומר איך להעריך, עלינו לדעת מה להעריך. מהו, אם כן, מעשה אנושי? התוצאות חשובות מהפעולות עצמן. “הרפואה תכליתה בריאות, הספינות תכליתו כלי השיט, האסטרטגיה תכלית הנצחון והכלכלה תכליתה עושר” (מתוך “אתיקה מהדרות ניקומאכוס”), אבל יש היררכייה בין הפעולות, משום שכל אחת משרתת מטרה עליונה יותר. כלי השיט הוא מטרה משנית ליכולת של אדם להגיע ממקום למקום, וכלי השיט הוא משני בתכליתו לביקורו של אדם את הוריו שגרים מעבר לים. אז אם אנחנו רוצים לקבוע מהו טוב, על התכלית (בריאות, למשל) נוכל תמיד לומר שהיא טובה, אבל על האמצעי (רפואה) נוכל לומר שהוא טוב רק אם הוא משרת את המטרה. כפי שאנו רואים, נוכל להמשיך ולשאול “מה המטרה?” ונגלה שכל תכלית משמשת כאמצעי לתכלית עליונה ממנה.
מהי התכלית העליונה ביותר אם כך? (ובהקשר שלנו – מה המטרה של סקס עם הבחורה? והאם סקס עם הבחורה אכן מקדם אותנו אל עבר דבר שהוא טוב?).
אריסטו טוען שתכלית עליונה זו היא האושר. הנימוק שלו הוא שכאשר אדם מאושר לחלוטין הוא לא רוצה שום דבר נוסף. כלומר האושר הוא אוטארקי, מספיק לעצמו. אנחנו לא רוצים להיות מאושרים כדי להשיג משהו אחר, אלא כל דבר שאנחנו רוצים, אנו רוצים בו משום שאנו סבורים שבסוף אם נשיג אותו נהיה מאושרים. אז מהו אותו אושר? מהו הטוב העליון? אריסטו אומר שנוכל לדעת מהו האושר האנושי אם נדע מהו הפועל של האדם, מה התכלית שלו. סנדלר למשל, פועלו הוא לייצר נעליים. רגל, פועלה הוא למלא את תפקידה בגוף. “בדרך כלל לגבי מי שמתייחד לו פועל או עיסוק מסויים, נראה שטובם והצלחתם ישכנו בתוך פעלם זה”. אריסטו אומר שאי אפשר לומר על משהו שהוא טוב בעלמא. טוב מתאר משהו ביחס לסוג שלו. כלומר, כשאנחנו אומרים שמשהו הוא טוב, אנחנו מתייחסים למשהו הזה כחלק ממערכת שהוא ממוקם בה. למשל, תפוח טוב הוא תפוח שהוא טוב ביחס לשאר התפוחים. יכול להיות גם תפוח שהוא לא טוב. אז מהי המערכת שביחס אליה נגדיר את האדם?
אריסטו מסתכל על האדם כחלק ממערכת עולם החי, ואז שואל מהו הפועל הייחודי של האדם ביחס לכל שאר בעלי החיים. תשובתו היא שהמחשבה היא הדבר שמייחד את האדם. אז כפי שהסנדלר הטוב הוא זה שעושה את פועלו היטב – תופר נעליים טובות, כך האדם הטוב הוא זה שעושה שימוש טוב במחשבתו, או שחושב היטב. אז מהי מחשבה טובה, או נכונה? אריסטו מבחין בין שני סוגים של פעילות מחשבתית: תבונה עיונית ותבונה מעשית. תבונה מעשית מאפיינת את מי ששיקול-דעת נכון מדריך אותו במעשיו. החכמה העיונית מאפיינת את מי שעוסק בעיון – במדע, למשל. כאשר האדם עוסק בעיון, הוא אינו זקוק לשום דבר נוסף, גם לא לחברה, כך טוען אריסטו. אריסטו אף אומר שההתבוננות העיונית היא פעילות אלוהית, שכן הוא סבר שמה שהאלים עושים זה עיון. לפיכך מי שעוסק בעיון, מקרב עצמו אל האלים וברכת האלים שורה עליו. המילה אושר ביוונית היא “אודימוניה” שפירושה “ברכת האלים”. כלומר, אם תשאלו את אריסטו, הוא יגיד לכם שהעיסוק ביחסי אנוש, ובפרט בסקס, הוא לא רלוונטי, ושהדבר שאתם צריכים לשאוף אליו הוא לטוב העליון, שהוא החשיבה העיונית.
יחד עם זה, אריסטו דיבר גם על תבונה מעשית, שנוגעת לפעולות שלנו – אולי פה יהיה לו יותר מה לומר לנו בהקשר של יחסים בין אנשים. התבונה המעשית אמורה לסייע לנו להשיב על השאלה “מה הוא המעשה הטוב?”. כלומר, איך עלינו לפעול במצב נתון. אלא שאריסטו לא התמקד במעשה הבודד. הוא התמקד בשאלה “איזה אדם עליך להיות?”. כלומר, מה הן תכונות האופי שאם יאפיינו אותך אזי הפעולות שלך יהיו הפעולות הנכונות. לתכונות אישיות אלה הוא קרא “הסגולות הטובות”. לפיכך, כדי לדעת אם עליך לשכב עם הבחורה, עלינו ראשית להבין מה הן התכונות, הסגולות, שעליך לאמץ, ובהתאם להן תדע כיצד עליך לפעול. הסגולה הטובה היא דרך האמצע, הדבר שאין להוסיף לו ואין לגרוע ממנו. לפיכך, המידה הטובה היא בעצם המידה האמצעית. “מדבר אני על סגולת האופי הטובה, שרי היא המונה על רגשות ומעשים, והיתר, החסר והממוצע מצויים בתחומם של הללו. דרך משל, פחד, בטחון, תשוקה, כעס, חמלה, ובדרך כלל – הנאה וצער, אפשר לחוש אותם תחושה יתירה ופחותה מדי, ולא זו ולא זו תהיה תחושה טובה. ואילו לחוש תחושות אלו בשעה הראויה ולגבי הדברים והאנשים הראויים להן ולשם המטרה הראויה ובדרך הראויה, – זוהי המידה האמצעית והמעולה שהיא סימן ההיכר של הסגולה הטובה; ובדומה לכך ישנה גם בתחום המעשים מידה יתירה, חסרה ואמצעית”.
אז עליך לבחור במידה האמצעית, אבל איך תדע מהי? אריסטו הציע שעליך לבחון כל סיטואציה מבעד לחמישה יסודות שיש להתחשב בהם: העיתוי, האנשים שבהם נוגע המעשה, הדברים המושפעים מן המעשה, מטרתו של המעשה, אופן ביצועו. כלומר, שיקול הדעת הנבון צריך לשקלל את כל הפרמטרים של סיטואציה, וכך להגיע למידה האמצעית. אריסטו אף סיכם בטבלה את הסגולות הטובות, והנה דוגמה ממנה: מידה יתרה: כעסנות; מידה חסרה: אדישות; מיה אמצעית: מתינות (טוב מזג). דוגמה נוספת: מידה יתרה: העזה (נמהרות); מידה חסרה: מוגות לב; מידה אמצעית: אומץ לב.
הנקודה שחשוב להבין לגבי הסגולות הטובות הוא שהן לא תוצר של מעשה חד פעמי, אלא אישיות שאנחנו יכולים לעצב. אדם צדיק, או אדם טוב או אדם מאושר (כל התארים האלה הם זהות אחד של השני לפי אריסטו, כלומר צדיק=טוב=מאושר) הוא מי שמרבה במעשי צדק, וכך מטמיע בתוכו את הסגולות הטובות. מי שמתקשה לעשות את המעשה הנכון, לפיכך, לוקה באופיו. אז באשר לשאלה האם לשכב עם הבחורה, אריסטו ישאל אותך קודם מה התכלית שבלשכב עם הבחורה? הרי יש דבר אחד שהוא טוב בפני עצמו, שהוא תכלית לעצמו, ולא אמצעי למטרה עליונה יותר, והוא האושר=העיון. כל שאר הדברים הם אמצעי בדרך לשם, כשכל אמצעי יכול להיות גם תכלית לאמצעי נחות ממנו. אז בבואך לשכב עם הבחורה, עליך לשאול עצמך קודם האם זה יהפוך אותך למאושר יותר? אם אתה סבור שכן, אז עליך לגשת לסיטואציה הזו בהסתמך על הסגולות הטובות. כלומר, עליך לבחון את הסיטואציה מבעד לחמשת הפרמטרים, ואז לפעול בהתאם למידה האמצעית. יחד עם זאת, כאמור, יש לזכור שאריסטו, גם כשהוא מדבר על תבונה מעשית, לא כל כך מתעסק במעשה הבודד, אלא בתכונות האופי, שעל ידי סיגול שלהן לאורך זמן על ידי עשיית מעשים טובים, הוא מטמיע בתוכו את הסגולות הטובות. ייתכן שאתם תוהים – אם ישנה תכלית עליונה, והתכלית העליונה היא החשיבה העיונית, אז כיצד משתלבת התבונה המעשית? למה בכלל לעסוק בכך? אריסטו אומר שהתבונה המעשית משרתת את התבונה העיונית. אדם שפועל נכון יוכל להקדיש יותר זמן לעיסוק בעיון. אדם שמספק לעצמו את הצרכים הבסיסיים שנדרשים לצורך עיסוק בעיון, וסיפוק זה נעשה באמצעות תבונה מעשית, יוכל לעסוק יותר בעיון בעקבות זאת.
ג'ון סטיוארט מיל (אנגליה, 1806 - 1873)
אריסטו שאל למה יש ערך בפני עצמו ותשובתו הייתה “לתבונה העיונית”. אבל להוגים אחרים היו תשובות אחרות לשאלה הזו, ואחד מהם הוא ג’ון סטיוארט מיל. מיל טוען שהטוב העליון הוא ההנאה (השקפה הנקראת גם הדוניזם). רק להנאה יש ערך בפני עצמה. אבל לפני שנעמיק בתורתו של מיל, חשוב לבאר את המושג “הנאה”. האם אתם תגדירו את ההנאה מקריאת ספר כדומה להנאה מסקס? את ההנאה מארוחה טובה כמו הנאה משיחה טובה עם חבר? כיום אנחנו יכולים לראות שברמת הפעילות המוחית יש הבדל בין הפעילויות האלה, וגם הוגים קדומים יותר ערכו אבחנות בין סוגי הנאות שונים. בעת העתיקה היו שתי אסכולות שדגלו בהדוניזם – הקירניים והאפיקוריים. מייסד האסכולה הקירנית היה אחד מתלמידי סוקרטס, והוא אמר ש”הכובש את יצרו אינו זה המתרחק מן ההנאות, אלא זה שמנצל אותן להנאתו בלי להיסחף על ידיהן”. הוא השווה את הנהנתן לקברניט, שאינו נמנע מלהשתמש באנייה, אבל מכוון אותה על פי רצונו, אל מטרתו. הקירניים גרסו שהנאות הגוף – אוכל וסקס – הן בעלות עצמה חריפה יותר מאשר להנאות אחרות, רוחניות, הקשורות בידידות, בחוויות אמנותיות ואינטלקטואליות וכיוצא בזה. שנית, להנאה יש ערך ומשמעות רק כאשר חווים אותה בהווה דרך החושים. את הנאות האתמול אפשר לזכור, ולהנאות המחר לצפות; אבל רק מהנאות ההווה אפשר ליהנות. שלישית, כל אדם יכול לחוש רק בהנאות של עצמו. אבל להנאות הגוף יש חסרונות – הן קצרות טווח, והן גם כרוכות בכאב. כדי להנות מארוחה טובה יש ראשית לסבול את הכאב שברעב. קשיים אלה ביחס להנאות הגוף הביאו את האסכולה המקבילה, האפיקורית, להעדיף את ההנאות המעודנות של הרוח על פני הנאות הגוף. להנאה רוחנית אין אמנם שיאים, אבל היא גם לא מלווה בכאב. שאיפת האפיקוריים לא הייתה להגיע לשיאים של ההנאה הגופנית, אלא להיעדר כאב, לשלוות נפש.
אם אנחנו מקבלים את ההנחה של האסכולות ההדוניסטיות מהעת העתיקה שהשיקול היחיד בדבר הנאה צריך להיות אגואיסטי – כלומר, ההנאה שלך, עושה הפעולה, בלבד – אז התשובה לשאלתנו – האם לשכב עם הבחורה – פשוטה. אם אתה קירני – אתה תבחר לשכב איתה, כי זו הנאה גופנית, ואליה עליך לשאוף. אם אתה אפיקורי – אתה תשאף להנאות רוחניות על פני גופניות, ולפיכך לשכב עם הבחורה לא יהיה מה שיכוויון אותך. אולי דווקא תחפש מישהי שתוכל לקיים איתה שיחה נפש של שעות ולהיסחף בדיאלוג וחילופי הגיגים. אבל מה אם אנחנו מחליטים לנתק בין השאיפה להנאה לבין האגואיזם, ואומרים שההנאה של הזולת לא פחותה או שונה מהותית מההנאה של עושה הפעולה? או אז ישנם שיקולים אחרים בדבר מהו המעשה הנכון. לצורך עניינינו, כאן עליך כבר לקחת בחשבון גם כיצד תשפיע הפעולה שלך על מידת ההנאה של הבחורה, או של כל אדם אחר שיכול להיות מושפע, במישרין או בעקיפין, מהפעולה שלך. הפילוסוף הראשון שעשה את הניתוק הזה היה ג’רמי בנתם שחי באנגליה בין 1748-1832. בנתם גרס שההנאה חייבת להיות ההנאה של כולם “מירב האושר למירב בני האדם”. התיאוריה של בנתם עוסקת בתועלת של המעשים, כלומר בהנאה או בכאב שמעשים גורמים, ולפיכך האסכולה שלו מכונה “תועלתנות”.
ג’ון סטויארט מיל היה תלמיד של בנתם וראה עצמו כממשיך דרכו. הוא נבדל מבנתם בכך שבעוד שבנתם לא הבחין בין הנאות גופניות לרוחניות וראה בשני הסוגים שווים בערכם, מיל פסק שהנאות רוחניות נעלות על פני הגופניות. הוא הגדיר תועלתנות כך: “התורה המקרבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עקרון האושר היותר גדול, אומרת שהמעשים הם ישרים (נכונים מהבחינה המוסרית) במידה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי ישרים במידה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והעדר כאב; אי-האושר פירושו כאב ומניעת ההנאה.”
העקרון המרכזי בתיאוריה של מיל הוא עקרון האושר היותר גדול. מיל, בניגוד להוגים הקודמים שנתקלנו בהם, נותן לנו לפחות אמת מידה מאד ברורה לפיה להשיב על השאלה “מה אעשה?”.
ייתכן שאתם שואלים – “נניח שאני מקבל את הגישה הטלאולוגית, התוצאתנית, שעל האדם לפעול למען מטרה מסוימת, ובהתאם לתוצאות של הפעולות שלו (האם הן מקדמות אותו למטרה או לאו), עליו לקבוע אם מעשיו מוסריים. אבל למה דווקא ההנאה היא הטוב העליון? אולי יש משהו שיש לו ערך רב יותר מהנאה גרידא שאליו כדאי לשאוף?” מיל ישיב לשאלה זו בכך שיגיד “ההנאה היא רצויה משום שמהתבוננות באנשים זה מה שהם רוצים. כפי שעצם כלשהו הוא נראה משום שרואים אותו, כך הנאה היא רצויה משום שרוצים בה”. ניתן כמובן למצוא כשלים בתשובה זו, אבל אף על פי כן זה הנימוק של מיל.
על פי מה שלמדנו עד כל על התיאוריות התועלתנית של מיל, כיצד עלינו לנהוג במקרה שאנו דנים בו במאמר זה? עלינו לשאול את עצמנו מה יביא לתועלת הגדולה ביותר לכמה שיותר אנשים. אם אתה סבור, לאחר שלקחת בחשבון את ההשלכות של הפעולה שלך לא רק בהווה, אלא גם בעתיד, שלשכב איתה יביא לתועלת רבה יותר גם לך וגם לה, אז עליך לשכב. המעשה המוסרי הוא לשכב איתה.
עמנואל קאנט (גרמניה, 1724 - 1804)
קאנט אומר משהו שאפשר לנסח כמו “העיקר הכוונה”. כלומר, הוא אומר שיותר חשוב מהמעשה עצמו ומתוצאותיו זה מה היה הרצון שעמד מאחוריו. הוא מציג כמה טיעונים לכך, אחד מהם הוא שעל התוצאה אין לך שליטה, השליטה המלאה שלך היא רק על הרצון שלך. מה שקורה בתווך בין הרצון שלך לבין ההשפעה שלך על העולם הפיזי הוא תוצר של הרבה גורמים. לפיכך “הטוב העליון הוא הרצון הטוב”. מהו הרצון הטוב? לעניינינו – כיצד תדע אם רצונך לשכב עם הבחורה הוא טוב? קאנט אומר שהרצון הוא טוב כאשר הוא מציית לחובה. קאנט מתבסס בין השאר על הרעיון ממקורותינו “איזהו הגיבור הכובש את יצרו”. כלומר שהטוב הוא תוצר של מאבק. קאנט אומר שאפילו אדם שנותן צדקה לקבצן, מעשה זה אינו מוסרי אם הוא נעשה מתוך ההרגשה הטובה שנגרמת לנותן הצדקה. קאנט סבור שהמעשה בדרגה המוסרית הגבוהה ביותר הוא זה שנעשה מתוך מניע טהור של חובה ואינו מספק שום נטיות אנוכיות. האם סקס, שמבוסס על עונג ויצרים, יכול להיות מוסרי? לדידו של קאנט – חד משמעית לא. קאנט היה מנמק זאת כל בסיס הציווי המוחלט שלו “עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד”. לדעתו של קאנט כשאדם עושה סקס הוא משתמש באדם השני כאמצעי בלבד, הוא מחפיץ אותו, ולפיכך סקס אינו מוסרי. הוא אף אמר זאת בפירוש, וטען שתשוקה מתמקדת בגוף, ולא בריבונות של האדם על עצמו.
“לעולם אל לי להתנהג אלא בדרך כזאת שאוכל גם לרצות שכלל הפעולה שלי יהיה לחוק כללי”
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
ירון היקר ,
קראתי את המאמר האם לשכב עם בחורה וכו’
וכאדם דתי נראה לי שהמוסר האבסולוטי יכול להיקבע על פי אלוקים – כוח עליון נטול אינטרסים וצרכים אנושיים המוסר
ובידיים של אנשים , חכמים וערכיים ככל שיהיו , תמיד יהיה נתון לפרשנויות וגמישות
לפילוסופיה אין סוף ומידה
אבל למוסר האלוקי יש מידה מדוייקת
מסוקרן לשמוע מה דעתך?
מתאר לעצמי שלא סיימת את המאמר עם תשובה ברורה
בשביל להשאיר חומר למחשבה ולעידוד עצמאות
וכמובן בשביל לעורר סקרנות לתהליך שאתה מעביר
ראיתי הרבה סרטונים שלך
ומאוד התרשמתי מהחכמה והכישורים החברתיים
מה שצורם לי זה המסר הסמוי כבייכול שאי אפשר להתעלם ממנו שבעצם מעודד את האנשים לפעול במניפולציה בשביל להשיג קרבה / קשר / אמפתיה
ואף אם כוונתך האמיתית טהורה יותר
אי אפשר שלא לשמוע את הדיסוננס שמופיע בכותרות של הסרטונים או הפתיחים של המסרים
כגון : איך לגרום למישהי לאהוב אותך
או איך למשוך גבר
וכאלו
אשמח לשמוע איך אתה רואה את התמונה מהצד שלך
בכבוד רב
מיכאל.