“איך לא ראיתי את זה מראש?”, היא שואלת אותי כשמתברר שעוד גבר שהיא יצאה איתו התגלה כלא מתאים. מדוע אנחנו משחזרים דפוסים במערכות יחסים שאינם מקדמים אותנו? האם ניתן לזהות את הדפוס, ובמידה וכן, כיצד יוצרים דפוס חדש? מאמר על הדרך ליצירת מערכת יחסים בריאה – כולל ההתנגדויות שיעלו אצלך ברגע שתתחילי לפעול אחרת.
מדוע קשה לזהות את הדפוס
ראשית, יש להבין שאם היה קל לזהות את הדפוס שגורם לך להקשר לגברים שבסופו של דברים אינם מתאימים לך, ייתכן שלא היית ממשיכה לפעול לפיו. הנטייה שלנו בתחום מערכות היחסים היא להתייחס אליו כמו לתחומים אחרים בחיים, בעיקר מעולם הלימודים, ולכן השאלה “איך?” עולה לעתים קרובות. כי אנו טועים לחשוב שליצור מערכת יחסים לומדים כפי שלומדים ספרות או מתמטיקה. אלא שמערכת יחסים דומה יותר לאופן שבו אנחנו לומדים לרכוב על אופניים. התהליך לא מורכב מסט פעולות שאנחנו מריצים בראשינו (להחזיק את הכידון, להפעיל את המשקל על הפדל), אלא מדובר ביכולת שלנו לגשת לתבנית שכבר קיימת במח ופשוט לתת לה לפעול מעצמה.
באופן דומה, גם תהליך יצירת מערכות היחסים שלנו מבוסס על תבנית שכבר קיימת בתוכנו. התבנית הזו נוצרת בשנות ילדותינו על בסיס הקשר שהיה לנו עם הורינו. בילדות אנחנו לומדים מה זו אהבה, ואם גדלנו בבית שהקשרים בו התאפיינו בחוסר וודאות, בפאסיב אגרסיב, באלימות, בנטישה, בחוסר כבוד למרחב ולפרטיות – אז אלו המאפיינים שאנחנו נקשר למה שנקרא “זוגיות”. חשוב להבין דבר מאד משמעותי – אנחנו לא נמשכים למי שעושה לנו טוב, אלא למי שמעורר בנו תחושה מוכרת, תחושה של בית, גם אם הבית לא היה מקום נעים. לכן קשה לשנות את הדפוס, כי אין לנו תבנית אחרת לפעול מתוכה.
כיצד יוצרים תבנית חדשה
לשם כך צריך להבין כיצד אנחנו, כבוגרים, אחראים על קיום התבנית הזו במערכות היחסים הרומנטיות שלנו. אנחנו צריכים ללמוד לזהות את ההתנהגויות שלנו שמאפשרות לקשר ללכת בכיוון לא בריא. גם כאן התהליך אינו טריוויאלי. הרי לא מדובר במזוכיזם. את לא מחפשת שיכאיבו לך. את פשוט לא מחוברת לצרכייך, ואת נעדרת את התבנית כדי למלא אותם. חיית כל כך הרבה שנים בחסך, שאת לא זוכרת כיצד זה מרגיש כאשר הצרכים מקבלים מענה, או במקרה גרוע יותר – הם מעולם לא קיבלו מענה. כשאנחנו מחוברים לצרכים שלנו, אנחנו נשים לב כאשר אנחנו בחסך. אם חסר לנו מזון, אנחנו נאכל, אם חסר לנו קשר, נרים טלפון לחבר, אם חסרה לנו תנועה, נצא לריצה. אנחנו נדע לנקוט את הפעולה המתאימה, כי נרגיש אי-נוחות בגוף. הגוף מאותת לנו, רגשית ופיזית. אבל אם בילדות שלנו חווינו חסך ממושך בצרכים, נאלצנו ללמוד להסתדר בלעדיהם. למדנו שהאיתותים שאנחנו מקבלים מהגוף הם לשווא, ושחוסר הנוחות והכאב שחשנו אינם מאפשרים לנו לקבל מענה לצרכים. אז היינו צריכים ללמוד להתנתק מהאיתותים האלה, מהגוף שלנו, כדי לא לחוש את הכאב.
אחת הדרכים לפתח עמידות בפני הכאב, היא להדחיק אותו. בבגרות נבנה סביב ההדחקה מנגנון מתוחכם של רציונליזציה ואינטלקטואליזציה כדי להסביר ולנמק מדוע אנחנו מתנהלים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם האינטרס שלנו. למשל, נסביר לעצמנו שלנו פשוט אין את הצורך הזה כפי שלאחרים יש. לנו טוב לבד.
כיצד לזהות שמשהו לא תקין, וללמוד להקשיב לרגשות שלנו במקום להדחיק אותם
לרוב אנחנו כן יכולים לזהות תחושה, ולו עמומה, שמשהו לא תקין. הגוף שלנו מגיב בכיווץ או במתח במקומות מסויימים. עלינו לשים לב לכך. ייתכן שאנחנו כל כך הרבה שנים סוחבים את המתח הזה שאנחנו כבר לא זוכרים כיצד מרגיש גרון רפוי. כדי לחדד את התחושה הזו, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את ההתנגדויות שלנו לשינוי. ההתנגדויות בדרך כלל נעוצות באמונות שלנו לגבי האם אנחנו ראויים. אם הצרכים שלנו לא מולאו, תיווצר אצלנו אמונה שאנחנו לא ראויים לקבל עליהם מענה. כשילדים מרגישים רע לאורך זמן הם מסיקים שהם עצמם רעים. הסיבה שלא קל לשחרר מהאמונה הזו היא שנדמה לנו שאם נבקש מענה לצרכים שלנו שוב, כפי שעשינו כשהיינו קטנים, נחווה שוב את הכאב שחווינו אז. להאמין שאנחנו ראויים לקבל מענה לצורך מסויים דורש אומץ, כי השלב הראשון הוא להתחבר לחסך. היות שהחסך הוא כה עמוק, ההרגשה שתעלה בנו ברגע שנתעמת לראשונה מזה שנים ארוכות עם החסך הזה עשויה להיות כואבת מאד.
רגש נוסף שאנחנו לא רוצים לפגוש הוא כעס. כעס זה רגש שנועד לשמור על הגבולות שלנו. אם ישנה חוויה שאינה נעימה לי, כעס זה הרגש שמניע אותי להגן על עצמי. זהו רגש שעשוי להיות מודחק בקרב ילדים שחוו חוסר אונים גדול. אם אני לומד שהבכי שלי אינו מועיל לי, אין טעם לכעוס. אני מפתח מעין פריון תמידי בחיים שלי. אני מוותר בקלות כאשר אני נתקל בהתנגדות מהעולם, או מאנשים אחרים. התנגדות שעשויה לעלות סביב ביטוי הכעס היא פחד מנטישה. הצבת גבולות עלולה להתפרש אצלי כמטרימה לסיום הקשר, כי אני לא סבורה שיהיה מישהו שיכבד את הגבולות, ויאהב אותי כשאני לא מוותרת על חלקים מעצמי.
השינוי מתחיל מבחוץ פנימה
לכן יש להתחיל לפעול מבחוץ פנימה. יש להבין כיצד אנשים שמאמינים שמגיע להם יחס שעונה על הצרכים שלהם מתנהגים בסיטואציות שאינן נעימות להם. אם בן הזוג שלי מאחר בקביעות, או מוציא עליי את התסכול שלו, או מתעלם ממני – אני צריכה להגיד “אני לא מוכנה להתנהגות הזו”. אני צריכה להגיד את זה כדי להתחיל להאמין לזה. זה לא קורה הפוך. אלה הם בדיוק רגעי המפנה בחייך. האם את תתעמתי ותדאגי לעצמך, או שתמשיכי לשמר את החסך בחייך.
את תגלי פתאום שיש לך התנגדויות להשארות בקשר עם בחור שהוא באמת יציב ומוכן להתחייב. את תרגישי שזה “לא זה”, שאין משיכה. את לא תמשכי לגבר, אלא אם התאמצת והשקעת כדי לשנות אותו ולהפוך אותו לגבר שאת רוצה. מבחינתך אם את נכנסת למערכת יחסים תקינה, את לא מעריכה אותה, והיא מרגישה לך פחות “אמיתית”. לתפיסתך, הקשר ראוי רק אם עבדת קשה כדי ליצור אותו. את מתמקדת בריפוי ובתיקון בן הזוג שלך משום שכך הקשר שלכם יהיה אפילו עוד יותר משמעותי בזכות הקשיים שעזרת לבן הזוג שלך להתגבר עליהם. אבל מה שאישה עם תבנית של קשר בריא הייתה עושה זה ליצור קשר עם בחור שכבר מגיע מוכן ובשל. מבחינתה, היא ראויה לגבר כזה. היא לא צריכה להרגיש נזקקת בקשר, היא לא צריכה לקחת על עצמה את תפקיד המטפלת החומלת, האישה האחת שלא תוותר על הגבר, בניגוד לכל השאר, כי היא מזהה את הפוטנציאל שבו. את לא אמא של הבחור, את רוצה להיות בת זוג שלו, וזה תפקיד מספיק מאתגר כמו-שהוא, אז תבחרי את הגבר המתאים בהווה, לא מי שאולי יתאים בעתיד.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
