כתבתי את המאמר מתוך המחקר האישי והמקצועי שלי שמנסה להשיב על השאלה איך אנחנו יכולים ליצור מערכות יחסים טובות יותר, כשהשלב הראשון של כל מערכת יחסים הוא, מן הסתם, מפגש בין זרים. במאמר אני נוגע בשלושה נושאים עיקריים:
1. האם אנחנו יכולים לדעת כשאדם אחר משקר לנו?
2. האם אנחנו יכולים לדעת איך אדם אחר מרגיש?
3. האם אנחנו יכולים לדעת כאשר אדם אחר נמשך אלינו מינית ומעוניין לעשות איתנו סקס?
המאמר מתבסס על הספר talking to strangers/ Malcolm Gladwell
למה אנחנו גרועים בלאתר שקרנים?
ערכו ניסוי שבו הכניסו אדם לחדר כדי לעשות מבחן טריוויה. באמצע המבחן הבוחן יוצא מהחדר ומשאיר את הדף עם התשובות על השולחן. לאחר המבחן הנבחנים נכנסו לחדר בו הם נשאלו בישירות האם הם רימו. חלק שיקרו, חלק אמרו את האמת. לאחר מכן נתנו לאנשים לצפות בהקלטה של הראיון שלאחר המבחן ולקבוע בעצמם האם הם שיקרו או אמרו אמת. ניסויים כמו אלה בוצעו פעמים רבות, בהם ישנו אדם שהוא נושא הניסוי, ומושא הניסוי הוא השופט, אדם שצריך להכריע עם הנושא שיקר או לא. מה שהניסויים האלה מראים פעם אחר פעם הוא שאנחנו גרועים בלזהות שקרנים. השופטים צדקו בקביעה שלהם אם האדם שיקר או אמר אמת ב… 54%. כלומר רק קצת יותר מהטלת מטבע.
אז סיבה ראשונה שקשה לנו לאתר שקרנים היא כי אנחנו מוטים לאמת. יש לנו הטייה מובנית להניח שהאדם שמולנו אומר אמת. למה? כי זו האסטרטגייה הנכונה אם אנחנו רוצים לקיים חברה מתפקדת, וזו האסטרטגיה ששירתה אותנו באינטראקציות בין אישיות מאז ומעולם. ההנחה שאפשר לסמוך על הצד השני הוכיחה עצמה כבעלת יותר תועלת מנזק. לכן, אפשר לומר שכשכבר קיבלנו החלטה שאדם משקר לנו, זה רק אחרי שנצברו לא מעט ראיות שסתרו את ההנחה שלנו שהוא דובר אמת. עד לאותה נקודה, אנחנו נחריג את הראיות האלה, או נמצא להן הסבר רציונלי שמתיישב עם ההנחה שהוא דובר אמת.
סיבה שנייה היא הנחת השקיפות. אנחנו מניחים שאנשים מראים כאשר הם משקרים. מתברר שזה ממש לא כך. השקרנים הגדולים, ההיטלרים (כשהוא לחץ בחום את ידו של צ’מברליין, ומכך הסיק הלה שהוא מחבב אותו, על אף שהיטלר ממש לא חיבב אותו), היאסר ערפאתים, הברני מיידופים – כלומר השקרנים שמעמידים פנים של דוברי אמת – אנחנו גרועים בלזהות אותם. הנתון המטריד שהוא מציג הוא שחוקרי FBI מיומנים מזהים נכונה שקרנים שאינם מתנהגים כשקרנים רק ב-14 אחוז. יש סוג של שקרנים שלגביהם אותם חוקרים, שאמורים להיות הכי מיומנים בלאתר שקרנים, אכן לא טועים לגביהם – השקרנים שמראים שהם משקרים. כלומר אלו שנראים נבוכים, מבולבלים ולחוצים. כמו פינוקיו בתוך הכלוב של סטרומובולי כשהפיה שואלת אותו איך הוא הסתבך ככה והוא ממציא לה סיפור שברור לכל דרדק שהוא בדוי. אבל אנחנו לא צריכים את אנשי המקצוע האלה כדי לאתר את השקרנים המתואמים (שהתנהגות ודבריהם תואמים). אנחנו צריכים אותם עבור הפושעים המתוחכמים שאצלם התנהגותם ודבריהם לא תואמים, ואיתם הם גרועים בדיוק כמו כל אחד אחר.
אז מתי אנחנו מגיעים למסקנה שאדם משקר לנו? בגדול, כשאנחנו כבר לא יכלים יותר להאמין לו. כלומר, כאשר הראיות מצטברות לכדי מסה קריטית שמעליה אנחנו כבר לא יכולים יותר להתכחש למציאות. כך אנשים מגלים שפרטנרים שלהם בוגדים בהם. הם יכולים לשאת חשד לאורך תקופה ארוכה, אבל הרגע שבו הם מבינים שהפרטנר שלהם בוגד, הוא כאשר נמצא חיוב בכרטיס האשראי שלו על מלון בערב שאמר שנסע לטיול עם חברים, שמתווספות לעוד מספר מקרים בעבר שדברים לא כל כך תאמו למה שאמר. עד אז יכולנו איכשהו לעוות את המציאות כך שתתאים לסיפור שהוא לא בוגד, אבל ברגע שמצטברות מספיק ראיות, הקורה כמו נטלית מבין עינינו, ואנחנו לא יכולים שלא לראות את השקר.
האם אנחנו יכולים לדעת מה האדם שמולנו מרגיש?
דמיינו את התרחיש הבא: אתם מובלים לאורך מבואה אורכה וצרה לתוך חדר אפל. שם אתם יושבים ומקשיבים להקלטה של סיפור קצר מאת פרנץ קפקה, ולאחר מכן מבחן זכרון על הסיפור שזה עתה שמעתם. אתם מסיימים את המבחן ופוסכים שוב לתוך המבואה. אך בזמן שהייתם בחדר והאזנתם לסיפור, צוות של אנשים שינה את המבואה שממנה נכנסתם לחדר. מתברר שהמבואה בנויה ממחיצות זמניות, שאותן הם הזיזו כדי ליצור חלל רחב ופתוח, במקום מבואה צרה. לחלל יש קירות ירוקים. נורה אחת תלויה מהתקרה ומאירה על כסא אדום. ישוב על הכסא הוא חבר שלכם, בסבר פנים חמור. אתם יוצאים מהחדר שזה עתה ביצעתם בו את המבחן, מצפים ללכת שוב באותה מבואה צרה ממנה הגעתם לחדר, ו-בום! אתם מגלים שאתם בחלל אחר לחלוטין, והחבר שלכם בוהה בכם כמו דמות מסרט אימה.
האם תרגישו מופתעים? כמובן. אבל האם *תיראו* מופתעים?
עקרון השקיפות הוא הרעיון שההתנהגות של אנשים כלפי חוץ מספקת חלון אמין ואותנטי לאופן שבון הם מרגישים מבפנים. זה אחד הכלים שאנו משתמשים בו כדי לאפיין אנשים זרים שזה עתה פגשנו. כשאנחנו לא מכירים אותו, או לא יכולים לתקשר איתם, או שחסר לנו הזמן להבין אותם כראוי, אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לפרש אותם בהסתמך על ההתנהגות החיצונית שלהם.
איך הרעיון הזה נוצר?
צ’ארלס דרווין פרסם ב-1872 את הספר the expression of the emotions in man and animals. חיוך והזעפה של הפנים תוך קימוט האף שלנו כשמריגישם גועל, הוא טען, אלו דברים שכל אדם עושה כחלק מהמנגנון האבולוציוני שלנו. תקשור הרגשות שלנו במהירות ובדייקנות לאדם אחר היה דבר כל חשוב להשרדותנו, דרווין טען, שהפנים התפתחו למעין שלט חוצות עבור הלב שלנו. הרעיון של דרווין אינטואיטיבי מאד. ילדים בכל מקרום מחייכים כשהם שמחים, זועפים כשהם לא שבעי רצון, צוחקים כשהם משועשעים, לא כן?
מתברר שאינטואיטיבי ככל שיהיה, הרעיון הזה לא ממש מדויק. נתנו לילדים מספרד לפענח תמונות שמביעות רגשות שונים – עצב, גועל, פחד, שמחה. הילדים לא התקשו כלל להסיק על בסיס התמונות מה האדם הרגיש, והצליחו ב-100% או קרוב לכך להתאים רגש לפנים. לעומתם לקחו ילדים מארכיפלג איים שנקרא “טרובריאנד” ונתנו להם לפענח את התמונות, והם התקשו. 50% מהם חשבו שפנים שמחים מביעים רגשות אחרים. רק 46% מהם זיהו פנים עצובות, השאר חשבו שהם או נייטרליות או מביעות גועל, או רגשות אחרים.
מתברר שיש הבדלים תרבותיים, בין המערב לבין תרבויות לא מערביות, במשמעות של הבעות פנים מסויימות. הבעה של פחד עבור אדם מערבי תכלול את “הפרצוף המשתנק”: עיניים פקוחות לרווחה, ופנים כמו מהציור המפורסם של אדוורד מונך, “הצעקה”. אבל בתרבות הטרובריאנדית, אותה הבעה בדיוק משמעה “אני מסוכן” לא “אני מפחד”, כלומר ההיפך ממה שזה אומר למערביים.
“אוקיי, אז בין תרבויות אנחנו לא יכולים להסתמך על שקיפות כדי להבין כיצד אדם זר מרגיש. אבל לגבי בתוך התרבות? נראה שכל המערביים מבינים הבעה שמחה והבעה עצובה באותו אופן…”
נכון, אבל זה לא אומר שאנשים אכן כך מביעים את עצמם, גם אם הם מבינים את הבעות הפנים כשהן מופיעות על אחרים. כשם שאנחנו יכולים להבין עברית תנ”כית, אבל זה לא בהכרח אומר שאנחנו דוברים אותה.
זוכרים את התרחיש לעיל עם המבואה הצרה שהופכת בן רגע לחלל רחב? אז מתברר שהוא אמיתי, ונעשה כחלק מניסוי של שני פסיכולוגים גרמנים שהורץ על 60 אנשים. כשהם פתחו את הדלת של החדר אל עבר המבואה, הם היו המומים, וכשהם נשאלו הם היו בטוחים שהלם היה מרוח על הפנים שלהם. אבל לא כך היה. מצלמה הייתה מונחת מול הדלת, וצילמה אותם ברגע היציאה שלהם. רק אצל 5% מהמשתתפים הייתה הבעת הפתעה “לפי הספר” – עיניים פעורות, גבות מורמות למעלה, ולסת שמוטה. בקרב 17% אחוז מהמשתתפים נמצאו שתיים מתוך שלוש ההבעות האלה. בשאר הפרצופים לא נמצאה הבעה מובחנת שאפשר לפרש באופן ברור. המשתתפים כולם העריכו יתר על המידה את האקספרסיביות של הרגשות שלהם. למה? משום שהם הניחו את הבעות הפנים שלהם על סמך פסיכולוגיית פולקלור. פסיכולוגיית פלוקלור זו פסיכולוגיה שמבוססת על מקורות תרבותיים כמו סדרות טלוויזיה. אבל לא כך הדברים מתרחשים בחיים האמיתיים. שקיפות זה מיתוס שיצרנו מצפייה רבה מדי בסדרות טלוויזיה וקריאת רומנים בהם הגיבור “שמט את לסתו בהלם” או “פקח את עיניו בהפתעה”. המשתתפים בניסוי הניחו שמשום שהם הרגישו מופתעים, ומשום שהפתעה מקושרת להבעת פנים מסויימת, אז הם וודאי הציגו גם את אותה הבעת פנים. אך ההנחה הזו הייתה שגויה לחלוטין.
האם אנחנו יכולים לדעת כאשר אדם אחר מעוניין בנו מינית?
לצערי הרב, כיום מיניות נקשרת כמעט מיד לאלימות או הטרדות. חשבו על זה, תופעה שהיא חיובית מאד, רצויה מאד, שמלווה את המין האנושי מאז ומעולם – סקס, נתפס אוטומטית בצורה שהיא לא רק מעוותת ולוטה בהמון בושה, אלא אפילו גם כשלילית. השאלה למה זה קורה היא מעניינת, אבל אני לא אכנס אליה כאן. רק אומר במשפט שבעיניי היא קשורה ישירות לכך שסקס זה פשוט טאבו, בניגוד לאלימות, כך ששיח על אלימות מינית הוא יותר לגיטימי משיח על עונג מיני. בנוסף, כנגזרת ישירה של המשפט הקודם, במדיה מדווחים רק על מקרים בהם מיניות מלווה באלימות. מיניות, בפרט מיניות גברית, כמעט לא מוצגת בהקשר הנורמלי והמענג שלה, אלא רק בהקשר להטרדות.
השאלה שהספר עוסק בה היא איך אפשר למנוע או להפחית מקרים שבהם מיניות מקושרת לאלימות, וזו שאלה חשובה בעיניי, גם אם אנחנו רוצים לעסוק רק בפן החיובי והנעים של מיניות.
אז כאמור אני מנסה להשיב על השאלה “האם אנחנו יכולים לדעת כאשר אדם אחר מעוניין בנו מינית?”, וכדי להשיב עליה צריך קודם לשאול “מה מונע מאתנו להבין אם אדם אחר מעוניין או לא מעוניין?”, כלומר, מה עשוי לגרום לאדם לחשוב שהאדם השני נתן הסכמתו לסקס כאשר הוא בעצם לא נתן? לכאורה זה לא אמור להיות כל כך מסובך. הרי אנחנו כל היום מנהלים אינטראקציות עם אנשים אחרים שבהן שני הצדדים נעים יחד לעבר אותה מטרה, כלומר מסכימים. אז האמת שגם בסקס זה כך, אחרי הכל כמעט כל החוויות המיניות נעשות ברצון הדדי ובהסכמה מלאה של שני הצדדים. אז מה הם בכל זאת הגורמים שיוצרים את המקרים בהם אנו חושבים שאדם אחר מסכים לסקס כשהוא בעצם לא? אחד הגורמים שהכי משפיעים על התשובה הזו הוא אלכוהול. מתברר שבקולג’ים בארה”ב כמעט בכל מקרי האלימות המינית מעורב אלכוהול.
איך אלכוהול משפיע על הגוף?
אז ההנחה הרווחת היא שאלכוהול מוריד עכבות. מה שלמדתי מהספר הוא שזה לא מדויק. מה שאלכוהול עושה הוא להפוך אותנו לקצרי רואי. מה הכוונה? אספקטים שטחיים ומיידיים (קרובים) מהחוויה שלנו מקבלים השפעה לא פרופורציונלית על ההתנהגות והרגשות שלנו. אלכוהול הופך שיקולים קצרי טווח יותר משמעותיים, ושיקולים ארוכי טווח שדורשים יותר משאבי עיבוד קוגנטיביים נעשים עוד יותר מעורפלים. תיאוריית קוצר הרואי יכולה להסביר למה אלכוהול לא תמיד משמח אותנו, אלא לפעמים גורם לנו להרגיש יותר חרדתיים. כי מה שאלכוהול עושה הוא הדגשת השפעת הסביבה החיצונית שלנו. אם אתה שותה במשחק כדורגל כשאתה מוקף באוהדים אקסטטיים – האלכוהול יעשה אותך יותר שמח, כי אתה בסביבה שמסיחה את דעתך מהבעיות שלך. המשחק הוא במרכז. אם אתה שותה כשאתה צפון בפינה אפלה בביתך, האלכוהול יעשה אותך יותר מדוכא, כי אין דבר שמסיח את דעתך מהבעיות שלך. כעת הבעיות שלך הן במרכז.
כמו-כן, אלכוהול הופך אותנו ליצורים מאד אימפולסיביים ולא אתיים. למה לא אתיים? כי חלק מלהיות אדם שמתנהג בצורה אתית זה לקחת בחשבון גם את הדחפים המידיים שלך, וגם את ההשלכות העתידיות של הפעולות שלך. הדחפים שלנו הם לא אתיים, היכולת שלנו לשלוט בהם זה מה שהופך אותנו לאנשים מוסריים שמתפקדים היטב בחברה.
אז איך אלכוהול משפיע על היכולת שלנו להבין אם הצד השני מעוניין בסקס, או לא?
אז ראשית עלינו להבין שהסכמה לסקס זה בעצם תהליך של משא ומתן. לאו דווקא במובן שכל אחד מאתנו נותן משהו ומקבל משהו, אלא במובן שבכל משא ומתן צריך להגיע לסטייט רגשי מסויים של אמון וביטחון, וכדי להגיע לשם יש לנטרל התנגדויות שעולות בדרך. אבל כל משא ומתן מתבסס על ההנחה שכל צד במשא ומתן הוא מי שהוא אומר שהוא. אבל איך אפשר לבסס הסכמה כשבזמן המו”מ שני הצדדים הם כל כך רחוקים ממי שהם באמת?
“אז אפשר מראש לא לקדם אינטראקציה עם אדם שיכור”
ראשית, כמאמר מוסגר, קשה מאד לדעת אם מישהו הוא שיכור. לפחות חצי מהשיכורים עוברים את המבחן של שוטרי התנועה וחומקים מבדיקת ינשוף. שנית, אפשר להסכים שלא עושים סקס כאשר יש אלכוהול בתמונה, אך זו נראית כמו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
אלכוהול בצד, בואו נבחן רגע עד כמה אנחנו טובים בלבדוק הסכמה כאשר אנחנו וגם הצד השני לא שיכור?
גם בסיטואציה הזו מתברר שקשה מאד להבין מה נחשב כמתן הסכמה. האם אדם שמוריד את הבגדים שלו בעצמו זה אומר שהוא מעוניין בסקס? 50 אחוז מהגברים ו-44 אחוז מהנשים חושבים שכן. האם הוצאת קונדום אומרת הסכמה לסקס? 43 אחוז מהגברים ו-38 אחוז מהנשים חושבים שכן. מהנהן בהסכמה? 58 אחוז מהגברים ו-51 אחוז מהנשים חושבים שכן.
עם מספרים כל כך אמביוולנטיים איך אפשר לצפות מאנשים לכבד גבולות כשלא קיים קונצנזוס לגבי היכן הם עוברים? אז תגידו “אפשר פשוט להגיד ‘לא'”. הבעיה היא שכשאנחנו מתייחסים לאנשים, אנחנו לא מתייחסים רק למה שהם אומרים, אלא גם לשפת הגוף שלהם. המילים שלנו לא מייצגות את כל מי שאנחנו. הרבה פעמים מה שאנחנו אומרים הוא לא בהלימה למה שאנחנו מרגישים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים, אבל הפין לא עומד, או שאומרים שלא רוצים (מכל מיני סיבות, לפעמים גם כטיזינג), אבל הגוף מרגיש רגוע ובעוררות מינית. אז המשמעות של “כן” או “לא” היא לא תמיד זהה, ולא תמיד בהלימה לכל מי שאנחנו. (להרחבה על תופעת חוסר ההלימה)
לסיכום - מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה?
מתברר שכל אחד מאתנו מביע רגש באופן ייחודי עבורו. חלק מלהכיר מישהו זה להכיר גם את ההבעות האידיוסינקרטיות שלו. אז בפועל, כך נטען בספר, אנחנו לא יכולים לצאת מנקודת הנחה שכאשר אנחנו פוגשים אדם זר נוכל להבין כהלכה כיצד הוא מרגיש כלפינו ומה הרצונות שלו. אף על פי-כן, וזו דעתי האישית כירון, אני חושב שהשיח בספר וגם במאמר הזה מטה את התמונה ולא מציג אותה באופן נייטרלי. עצם ההתמקדות בניפוץ המיתוס של השקיפות מובילה למאמר לא מאוזן שעלול ליצור את הרושם שבני אדם הם אטומים לחלוטין. אבל בפועל אנחנו מכירים אנשים חדשים מדי יום איתם יש לנו חיבור, ורצון להפגש עמם שוב, ובחלק מהמקרים הרצון הזה הדדי, ונמשך גם במפגש השני והשלישי. אז בני אדם לא שקופים, מצד אחד, מצד שני אנחנו לא אטומים לגמרי. לחלופין, אולי אפשר לומר שחלקנו שקופים יותר מאחרים, או שיש אנשים מסויימים שלנו אישית קל יותר להתחבר ולקרוא מאשר אנשים אחרים. האמת, כמו תמיד, היא איפשהו באמצע.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.