למה לטבע קוראים אמא טבע, ולא אבא טבע?
לפני הרבה מאד שנים, היחס של בני אדם לטבע היה אמביוולנטי. הטבע, כמקום שלא התגלה ולא נחקר, הוא כאוטי. וככזה הוא מצד אחד מלא סכנות, ומצד שני מלא פוטנציאל. הטבע זה המקור למזון שלנו, למים כשאנחנו צמאים, לחום כשקר לנו. הוא גם המקור לטורפים שאורבים בלילה, לגשם כשאנחנו ישנים, ולבצורת. היחס שלנו לטבע היה של כבוד וייראה. ראינו אותו כדבר שאין לנו שליטה בו, ושיכול לעשות עמנו חסד או עוול, ואנחנו נתיניו.
האקסיומות הבסיסיות שלנו הן סוציו-קוגניטיביות. אנחנו רואים את העולם דרך זוית חברתית. התפתחנו בסביבה חברתית, האינטואיציות הכי עמוקות שלנו הן לפרש את העולם כסט של דמויות, והדמויות האלה מגיעות עם מגדר.
הטבע הוא אמא, כי הוא יכול לברוא, כמו אישה. אבל הוא יכול גם להרוס. לכן כאוס הוא נקבי, ולעומת זאת סדר הוא זכרי. מהסיבה הזו תרבות היא אבא, כי היא ממשמעת את הטבע, מאלצת אותו להכנס לתוך מסגרת, מכניסה לתוכו סדר (לטבע שבתוכנו, וגם לטבע סביבנו). כפי שלאמא יש שני צדדים, כך גם לאבא, והצד השלילי הוא עריצות. יותר מדי סדר יכול להוביל לטוטליטריות.
זה העולם – יש בו גם התחדשות וגם מוות, גם כאוס וגם סדר, וזה גם אנחנו – יש בנו מהכל. אנחנו יכולים להיות יצורים נפלאים ונהדרים ולתרום רבות לעולם, אבל יש בנו גם יכולת לעשות נזק. התמיהה שלנו צריכה להיות לא על כך שיש לפעמים מעשים מזעזעים, אלא איך יכול להיות שיש כל כך מעט מהם, ביחס לפוטנציאל של בני האדם לעשות הרבה יותר מהם? אפשר לזקוף את זה לזכות התרבות, שמדכאת את הטבע שלנו. היא גורמת לאינדיווידואלים להרגיש, לפעמים, שהזהות שלהם נעלמת, אבל מצד שני היא גם מונעת ברבריות.
אתה יודע כשאתה מחזיק באידיאולוגיה כשיש בה רק צד אחד
אז אנחנו רואים שהעולם שלנו בנוי כך שיש לו שני צדדים, זה חלק בלתי נפרד מהמציאות שלו. הדרך לזהות אידיאולוגיות היא בכך שהן נעדרות את החלק האיהרנטי הזה מהעולם – הן מציגות תמיד רק צד אחד. זה לא אומר שאין בצד הזה אמת, אבל הוא רק חלק מהאמת. אז האנשים שתומכים בטבע, למשל, תומכי איכות סביבה וטבעונות יגידו שהטבע הוא נשגב, יפה והרמוני; גן עדן, במיוחד אם אין אנשים בסביבה. הם גם יהיו לרוב מהתומכים בכך שאין קורונה, כי אם יש, זה לא עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של הטבע הרחום והטוב. תרבות, לדידם, היא מפלצת אכזרית, ובני האדם, שמניעים את התרבות הזו נגד הטבע הם מפלצות ואולי צריכים להיות פחות מהם. אווטר זה הסיפור הזה. זה סיפור טוב, אפילו סיפור מיתולוגי. במיתולוגיה ההודית האל וישנו היה מאמץ אווטאר כדי לרדת לארץ ולהציל אותה מאבדון בעקבות תאבת הבצע של האדם.
אבל זה רק חצי מהסיפור.
החצי השני של הסיפור הוא הסיפור על החלוצים. יש טבע פראי שם בחוץ שיכול להכבש, להיות מיושב ומיוצב על ידי התרבות. בתים זה דוגמה לכך. לפני-כן היינו חשופים לטבע לחלוטין, ובית, מושג בסיסי של תרבות, הפריד אותנו מהטבע והגן עלינו מפניו. עכשיו משב רוח, שמש קופחת, או גשם, אלא תופעות שאפשר פשוט לצפות בהן מבלי שהן משפיעות עליי ישירות. הגיבור שכובש את הטבע ומציל אותנו מפניו הוא החלוץ האמיץ. זה star trek. זה בדיוק הסיפור הנגדי. ייתכן שהסיפור הזה הוא הסיבה לכך שהסיפור הסביבתי נולד – כי הסיפור החלוצי, שהוא ישן יותר, פספס חצי מהעולם.
אז אם אנחנו מכירים את שני הסיפורים המנגודים האלה, אנחנו מכירים את כל הסיפור. זה אומר ששני ההפכים של אותו דבר יכולים להתקיים במקביל. מבחינה לוגית זה לא ייתכן, שטענה אחת וטענה הופכית לה מתקיימות בו-זמנית. אבל ככה זה בעולם שלנו. לכן הארי פוטר שובר את הכללים כל הזמן. כי כדי לעשות טוב אתה צריך שיהיה בך גם רוע. כדי להתמודד עם הרוע האולטימטיבי, וולדמורט, אתה לא יכול להיות אדם שלא מסוגל לעשות נזק. אדם שלא יכול לעשות נזק לא יכול לעשות טוב. אין חסד בכך שתינוק תמים לא עושה נזק. יש חסד בכך שאדם שיכול לעשות נזק, לא עושה את זה. אבל אתה קודם כל צריך להיות מסוגל לנזק, והטוב שאתה מביא לעולם נובע מכך שאתה מתעל את היכולת שלך לנזק למקום טוב. אתה מתרבת את הטבע שלך.
למה אין חוקים במיניות?
לכן אנחנו לא הבנו איך לכתוב חוקים על מיניות. כי אנחנו רוצים דברים מנוגדים בו-זמנית. אנחנו רוצים גם רכות וגם פראיות, אנחנו רוצים גם רגישות וגם אגרסיביות. חוקים, מהיותם כפופים לכללי הלוגיקה, לא יכולים להכיל את המורכבות הזו. אבל אנחנו כבני אדם יכולים, החלק הרציונלי שלנו לא, אבל אנחנו הרבה יותר מהרציונל שלנו, וזה פלא שכמעט כולנו כמעט כל הזמן מצליחים להבין ולזהות את האיזון הדק בין האיכויות ובכל זאת להסתדר אחד עם השנייה. מצד שני זה לא כזה מפליא, כי אנחנו מגיעים למיניות אחרי שנים של תרגול של מיומנות האיזון הזו, החל מהרגע שאנחנו נולדים. המשחק הכי בסיסי שמשחקים עם תינוקות כשמכסים את העיניים ומגלים אותן – בדיוק משקף את האיזון הזה, בין בטוח למפחיד, בין מוכר לזר, בין סדר וכאוס.
כדי לעשות טוב צריך לשבור את החוקים לפעמים. חוקים זה סדר, אבל לפעמים יש לנו צורך בקצת כאוס. גם במיניות. אנשים שחוו טראומות, נאחזים בחוקים, כי הם פוחדים. הם צריכים סדר. התנועות למען החלשים בחברה, והאנשים שחברים בהן שלרוב מאופיינים בתכונות נשיות כמו חמלה והכלה, מגלמות את האיכות הנקבית הכי קלאסית שיש – הגנה אמהית על הילדים שלהן. אבל מכיוון שאין לה איזון זכרי, התנועות האלה מסתכנות בהפיכת האנשים לחלשים בו-בזמן שהן מנסות להגן עליהם. תנועות אחרות, כמו הצבא למשל, הופכות את החברים בתנועה לחזקים, מחשלות אותם, אבל לפעמים הן גם גובות קרבנות ומרוצצות את החברים בהן בכך שהן נוטות לקשיחות יתר ועריצות. לפעמים אנחנו צריכים הגנה, ולפעמים חסרה לנו איכות זכרית שהאג’נדה שלה, החצי שלה בסיפור, הוא להפוך אותנו לחזקים ועמידים בכך שהיא חושפת אותנו לסכנות.
אנחנו לא יודעים להסביר תופעות כמו הצורך בהפתעה ובריגוש דרך סט של חוקים, כי אז אין הפתעה וריגוש. זו מיומנות כאשר פרטנר יודע לפעול לפי כללי הטקס, אבל מדי פעם שובר אותם, וגורם לצד השני להתפקע מצחוק ולהתאהב בו יותר, בדיוק כפי שקורה לתינוקות כשמפתיעים אותם. בריקוד זה אותו דבר – יש תבנית, אבל אני תמיד רואה שהרגע שהנשים הכי שמחות בו, מגיע שנייה אחרי שהגבר הוביל אותן למשהו שהן לא ציפו לו, שהפתיע אותן, אבל הן עמדו בו, הן לא נפלו, ועכשיו הן שמחות.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
