מתקשים להפרד מהאנשים שהם יוצאים איתם. מחבלים בקשר ומתנהגים באופן מרחיק בכדי שהצד השני ייפרד מהם. בוחרים להיעלם על פני להגיד שהם לא מעוניינים להמשיך. מתקשים לקבל החלטות, ונוטים לחכות לרגע האחרון כדי לפעול. מאמצים זהות חיצונית של “ילד טוב”. איך קורה שאנשים נמנעים מלבטא את הרצון שלהם ומהנכחתם בעולם, ואיך מפתחים את היכולת הזו.
כשילד לומד להגיד "לא"
באיזור גיל שנה וחצי-שנתיים, ילדים מתחילים ללמוד את המילה “לא”, וההורים המסכנים מגלים שהתינוק שעד כה הם יכלו לעשות איתו כרצונם, מגלה פתאום “רצון” עצמאי. הורים שתומכים בגילוי הרצון הזה מצד הילד, ומראים לו שהקשר איתם אינו בסכנה בעקבות הקונפליקט ביניהם (הם רוצים להאכיל אותו, והילד אומר “לא”, למשל) – יאפשרו לילד לגדול עם תחושה שהוא יכול לבטא את גבולותיו ורצונותיו, בלי לפחד לאבד את הקשר והאינטימיות עם קרוביו. (לאורך הפוסט אחליף בין לשון זכר ולשון נקבה באקראיות; אין שום הבדל מובהק בין גברים ונשים בדפוס הזה).
מה גורם לילדים לפחד לבטא את העצמאות והנפרדות שלו?
יש הורים שייטו להזניח את הצורך של הילד בעצמאות בתואנה של “הגנה” על הילד. ההורים האלה יאמרו לילדיהם אמירות כמו “אתה לא מסוגל” “זה לא מתאים לך” “לא כדאי לך” “זה מסוכן” ,כדי למנוע מהם לפתח נפרדות. ההורים האלה נוטים להיות עם חרדת נטישה, ומעדיפים לשמור על הילדים שלהם קרובים אליהם. אותם הורים רואים בילד שלוחה שלהם, ולא מבינים שהילד הוא ישות אוטונומית בפני עצמו. הורים כאלה יהיו פולשניים לחייהם הפרטיים של ילדיהם. הם יגידו להם שהם יכולים לספר להם הכל, אבל טמונה בהזמנה הזו האיום שאם תסתיר ממני משהו, יהיו לכך השלכות, “בבית הזה אין סודות, ברור?”.
ילדים כאלה גדלים לרוב בבתים מאד סמכותניים ונוקשים, עם הורים שמאמינים שהם יודעים הכי טוב מה “נכון” עבור הילד שלהם. כשהילדים האלה מתנגדים, ההורים מסיגים את האהבה שלהם מהילדים, ומשתמשים בביוש והאשמה ולפעמים גם כח, כדי לכפות צייתנות. כדי לשמור על עצמם, הילדים האלה מפתחים מצג חיצוני שטחי של נחמדות ואמירת “כן”, ובד בבד הם מפתחים עצמי סודי שמחזיק טינה מוסתרת ו”לא” לא מדובר. כשהילדים האלה מתבגרים, האהבה להורים מתקיימת באמצעות ריצוי שלהם, וכך הם לומדים לקשר בין אהבה לבין מעמסה, מטלה, ואובדן החופש שלהם. על מנת לשמר את האוטונמויה שלהם, תוך שמירה על הקשר עם ההורה, הילדים לומדים לפייס ולרצות את ההורה כלפי חוץ, ולפעול בסתר על פי רצונותיהם.
כשההורים מתנגדים להבעות העצמאות של הילדים, מתוך פחד שהילד יתרחק מהם, באמצעות הגחכה של הרצונות שלהם, או איומים מוסווים, הילד לומד לקשר בין הקול העצמאי שלו, לסכנה, ולתגובת פחד. כך נוצר הניתוק בין הקול הפנימי, הרצון הפנימי האותנטי, לבין הפעולות שלהם שמוכתבות על ידי הסביבה.
לכן מתאמנים עם דפוס כזה ייטו להמנע או להיות מאד זהירים באשר לאנשים שהם מתחילים לצאת איתם, כי מיד יעלה בהם הפחד מאבדן העצמאות שלהם. כלומר, הם לא יודעים איך לחוות מערכת יחסים אינטימית מבלי לרצות. לכן אין פלא שהם נמנעים מקשרים כאלה, כי הם לא רוצים לאבד את הקשר עם עצמם. הם למדו שהם צריכים לבחור בין עצמם, לבין ההורים שלהם.
קושי בקבלת החלטות
האנשים האלה נוטים לדחות ולהמנע מקבלת החלטות, היות שהם לא למדו שיש להם את האוטונומיה הזו. הם פוחדים מעשיית צעד שמהווה ביטוי של העצמיות שלהם, והנפרדות שלהם מהעולם, כי מיד הם נכנסים ללופ סביב ההשלכות של צעד כזה, וכיצד הוא יכול להביא לחיכוך עם אנשים אחרים. משפט קלאסי של מתאמנות כאלה הוא “זה מוזר לגשת לדבר איתו, ומה אם אני אפריע לו?”. כמובן שלעומת זאת כשניגש למתאמנת כזו בחור שלא מוצא חן בעיניה היא לא תציב לו גבול. כלומר היא תקועה: לפעול בהתאם לרצון – זה מוזר ולא לגיטימי, ולפעול בניגוד לרצון של מישהו אחר (שזה בדיוק כמו לפעול בהתאם לרצון שלה, כי “לא” זה “כן” לעצמי) – זה גם לא לגיטימי.
במהלך אימון רצוי להמנע מלהזדהות עם אף צד של הקונפליקט הפנימי של מתאמן כזה. כי אם המאמן יעודד אותו ללכת לכיוון אחד, הוא מיד יתנגד ויגיד “כן, אבל” ויציג את הטיעון הנגדי. לחלופין, הוא עשוי להסכים עם האמירה של המאמן כדי לרצות אותו, אבל זה יוביל לטינה סמויה, כפי שהוא הרגיש מול ההורים שלו. גם הם לא נתנו לו להחליט והוא למד שכדי לשמר את הקשר איתם הוא צריך לרצות אותם. אז צריך להזהר מאד מלכוון או להציע, כי האוטומט שלו הוא לרצות, ואז לפתח מרירות. אין ניצחון בדרך הזו, משום שגם אם המתאמן כביכול מתקדם לעבר המטרה שהסכמתם עליה “ביחד”, עבורו זה מרגיש כמו הפסד, משום שהוא לא עצמאי שם, והוא נכנע לסמכותיות של המאמן. בזמן אימון הם ייטו להתנצל על האמירות שלהם או על המחשבות שלהם “אני חושב יותר מדי” “אני סתם חופר עכשיו”. גם במרחב שאמור להיות לגמרי שלהם, הם לא מרגישים ראויים לקחת או לגזול את הזמן.
דפוס במערכות יחסים רומנטיות
הם כמהים לקרבה, אבל חרדים מפני חדירה לגבולות שלהם, מניצול, הקנטה והקטנה שלהם. הם למדו שכדי להשיג את האהבה של הוריהם הם צריכים לרצות, וכך גם עם בני זוג הם ישימו את המסיכה של “הילד הטוב”. הם מאמינים שאם הם יראו לצד השני כיצד הם באמת מרגישים, הוא לא יאהב אותם יותר.
כשהם רוצים להפרד, הם יחבלו בקשר על מנת לחסוך מעצמם את המעקה שבלהגיד “לא” ובמקביל לקבל רווח משני בכך שהם זוכים לשמור על מעמד הצד הפגוע והתמים שנפרדו ממנו.
איך גדלים מהמקום הזה
תחושת העצמאות שלהם תתפתח מתוך חיבור והקשבה לקול הפנימי. האתגר של המאמן הוא כל הזמן להקשיב רוב קשב למתאמן ולחדד לו את הקול שלו, לא באמירות (כי אז הוא עלול לשמוע זאת כהפגנת סמכותיות, והוא יתנתק מעצמו), אלא בשאלות. הנטייה שלהם היא לחפש את הסמכות העליונה החיצונית שתכתיב להם. למאמן אסור לקחת את התפקיד הזה. המתאמן יעשה מניפולציות כדי לגרום למאמן לקבל את ההחלטה עבורו, וכך כמובן אין למתאמן אחריות על ההשלכות. צריך להתחיל איתם מאד בקטן, ברמת מה לאכול לצהריים, או אפילו, עם חלק, מתי לקבוע את הפגישה הבאה. עם מתאמנים כאלה קביעת מועד לפגישת האימון יכול להיות אירוע של רבע שעה ועד כמה ימים. הסיבה לכך היא שכל בחירה של הקצאת זמן היא בהכרח סגירת הדלתות על אירועים אחרים שעשויים לצוץ, והצבת הגבול לאחרים, לעולם, זה מה שהם חרדים ממנו. אז הם מעדיפים שהלו”ז שלהם יוכתב עבורם על ידי נסיבות החיים, ולא לנהל את הזמן שלהם בעצמם.
האימון עם אנשים כאלה הוא מאתגר מאד, משום שהוא מאלץ את המאמן והמתאמן לצאת מהדוגמה הנורמלית של אימון – להיות מאוכוון מטרה. כי האוטומט שלהם הוא להתמסר למטרה ולאבד קשר עם הרצון האמיתי שלהם. הם יחפשו כל הזמן לברוח למשימה, כי הם מתמקדים במה שהם חושבים שהם “צריכים לעשות”, במה שאמורים לעשות, במה שנחשב נורמלי ומקובל, במה שנמצא הכי בתוך הקונפורמה, ושמייצר הכי פחות חיכוך. הם יישאלו “אז איך אני משנה את זה?” “מה אני יכולה לעשות לגבי זה?” “יש לך שיעורי בית עבורי?”.
כך למשל, אם מתאמן מעלה סיטואציה שבה הוא כל הזמן מרצה אנשים בעבודה, המאמן עשוי להציע לו אסרטגיות מסויימות כדי לבטא את עצמו. אבל עם מתאמנים כאלה, החוויה שלהם מול המאמן תהיה כפי שהייתה מול ההורה שמנסה לכפות את האג’נדה האישית שלו עליהם. אי אפשר לדבר איתו באופן הזה, כי זו אסטרטגיה שמתעלמת מהפחד הילדי שלהם מפני ניתוק הקשר אם הם לא יעשו כפי שההורה, או המאמן, מצפה מהם. הם ינסו לפצח את המנגנון של המאמן, איך הוא אוהב שהדברים נראים, ומה ירצה אותו, וינסו להיות המתאמנים הכי טובים. למשל, אם המאמן מאמין שחשוב להיות מחובר לגוף, אז הם יתעדו באובססיביות את תחושות הגוף שלהם, אבל כמובן שביסוס מעמדם כמתאמנים טובים מרגיש ממש רע עבורם, כי הם לחלוטין לא בחיבור לעצמם, מה שיוביל לחבלה שלהם בתהליך האימון בסופו של דבר.
המתאמנים רוצים שלמאמן יהיו ציפיות מהם, כך שהקונפליקט הפנימי שלהם ייוצא מהם החוצה, וכך הם כבר לא צריכים להתמודד איתו. האמנות של המאמן היא להיות בלי ציפיות כלפי המתאמן, ולעשות כמה שפחות. בלי מטרות, בלי לקדם ובלי לדחוף. כי כל אמירה כזו תנתק את המתאמן מעצמו. התפקיד של המאמן הוא ללמד את המתאמן לשהות עם הקונפליקט הפנימי עד שהוא מתחיל לשמוע ולהקשיב לקול הפנימי שלו עצמו. המתנה הכי גדול שמאמן יכול לתת למתאמנת כזו היא קבלה ללא תנאי.
עם מתאמנים כאלה חשוב לתרגל מיינדפולנס, כדי לתת מקום לא שיפוטי ולא מזדהה לכל החלקים שבתוכם. הרי כשהם ינסו להתקדם לעבר מטרה, יצוצו החלקים המושתקים שמתנגדים למטרה הזו. המתאמן צריך ללמוד לשמוע את החלקים, להקשיב להם ברצינות ובתשומת לב, בניגוד לאופן שבו הקשיבו לו הוריו בילדותו, כשהמטרה היא לתת לכל החלקים ביטוי. רק כאשר כל הקולות הפנימיים מקבלים מקום, יוכל המתאמן לפעול מתוך מקום הרמוני ושליו, ולפתור את הקונפליקט.
בינתיים אניח כאן עקרונות לאימון עבור הקוראים שמזדהים עם הנאמר לעיל (כולנו יכולים להזדהות במידה זו או אחרת, כי כולנו מרצים לפעמים. אבל במקרים מסויימים הריצוי כבר ממש פוגע באופן אנוש באורך החיים):
– היו סקרנים כלפי הקונפליקטים הפנימיים שלכם, מבלי למהר לפתור אותם, ומבלי להזדהות עם צד אחד יותר מהאחר.
– תרגלו אירועים קטנים שבהם אתם יכולים לממש את העצמאות שלכם, וכך לראות שהאינטימיות שלכם עם הזולת לא נפגמת כתוצאה מזה.
– היו מודעים לאופן שבו אתם גורמים לאחרים לדחות אתכם כדי שתהיו “חופשיים”.
– הבטחון העצמי שלכם יעלה כשתהיו מחוברים ל”עצמי” הזה, ותדעו היכן עוברים הגבולות שלו.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
קבלי ארבעה שיעורי חובה פוקחי עיניים על יצירת קשר עם גבר - במתנה
- הטעות שמשאירה את הקשר ביניכם חברי בלבד, ולא רומנטי.
- האם את מתבלבלת בין להיות קשה להשגה, לבין להיות אדישה עד כדי ייאוש המחזר?
- את אישה שווה ומהממת, אבל האם את מוכרת את עצמך בזול? או - מדוע הוא נעלם אחרי דייט אחד?
- אתרי הכרויות - מתקשורת קשה ומתאמצת, לתקשורת מהנה ונינוחה שמאפשרת לך להרגיש מחוזרת.
מאמר מעולה ומעמיק
בהחלט פוקח עיניים
תודה ירון!