“אני טוב מדי, לכן לא הולך לי. אולי אני לא יודע לשחק את המשחק, אולי אני צריך להיות קצת יותר מניאק”.
כך אומר לי גבר צעיר בקליניקה. אז איך אני יכול לברר איתו מה באמת מונע ממנו להשיג זוגיות והאם ההנחות שלו נכונות? להלן פירוט של הרכבת הפזל חתיכה אחר חתיכה.
אין קשר בין לשחק את המשחק לבין העובדה שאתם לא בזוגיות
בכל פעם שאני שומע מתאמן או מתאמנת שאומרים לי “אני לא יודע לשחק את המשחק” או “אני לא משחק משחקים, כשאני רוצה, אני רוצה”, זה חתיכה משמעותית בפאזל. למה? כי ההנחה שלהם באמירה הזו היא שיש כללים, והנחה נוספת היא שהם לא פועלים לפי הכללים האלה ולכן לא משיגים זוגיות. אפשר ללמוד המון מההנחה הראשונה אם אנחנו שואלים את עצמנו, מי זקוק לכללים? על איזה צורך כללים נותנים מענה? כללים נותנים לנו ביטחון בסיטואציות של חוסר וודאות. ככל שסיטואציות הן מורכבות יותר, טעונות יותר ומפחידות יותר, כך הצורך שלנו בכללים וסכמות עולה. זה אומר שמי שזקוק לכללים חווה את עולם הדייטים כמלא חוסר וודאות ומעורר חרדה. לא מפתיע, אם כן, שכמעט כל מי שאי פעם אמר לי את המשפט הזה החזיק באמונה שיעזבו אותו, ושהוא לא ראוי לאהבה, ולכן חווה חרדת נטישה תמידית. אבל עדיין אין לנו מספיק ראיות, אז ממשיכים להרכיב את הפאזל.
"לרוב אני פוסל את הבחורה, אני בררן, אבל לפעמים יש מישהי שאני רוצה, ואז הקשר לא מחזיק יותר משבועיים"
הבחור יוצא לדייטים, הוא בסך הכל רווק אטרקטיבי, ויש בחורות שרוצות אותו מאד. אז להגיד שהוא לא יודע “לשחק את המשחק” (אם יש דבר כזה), זה לכל הפחות לא מדויק. אבל אותן הוא לא רוצה. כשאני שומע שמישהו אומר לי שרוב הנשים שהוא יוצא איתן – הוא לא מעוניין בהן, ובנוסף שהוא מצהיר על עצמו שהוא בררן, ובנוסף שמתי המעט שמצאו חן בעיניו, הוא לא צלח איתן את השלבים הראשונים של הקשר – זה מדליק נורה אדומה. דיכוטומיות כזו מסוג “מי שאני רוצה, לא רוצה אותי, ומי שרוצה אותי, אני לא רוצה אותו”, מנסיוני, מעידה על חרדת נטישה. למה? כי פחד בדרך כלל לא מופיע בצורתו הגולמית כפחד. הוא בד”כ יופיע בצורה אחרת, הוא יעבור סובלימציה לרגש אחר – כעס, או גועל. אז עם רוב הנשים, אלו שרוצות אותו, יורד לו. לכאורה, ייתכן שהן פשוט לא מתאימות לו. זה גם מה שהוא אומר, שהן לא נראות מספיק טוב בעיניו. אבל מנסיוני זו בדרך כלל לא התשובה. אם מבינים שהחוויה שלו שמי שהוא רוצה לא רוצה אותה, ומי שרוצה אותו, הוא לא רוצה אותה – אלו בעצם שני צדדים של אותו מטבע, והמטבע הזה הוא הפחד מנטישה, אז התמונה מתבהרת.
על בסיס ההנחה הזו אנחנו מבינים שהוא פשוט מאד מיומן בלהתחמק מהדבר שהכי מפחיד אותו – קשר אינטימי, משום שאינטימיות היא מקדם לנטישה מנסיון העבר שלו (מיד ארחיב על החלק בפאזל שהוא העבר שלו, ואז תבינו). אז מכיוון שהוא לא רוצה להיות שוב בסיטואציה שהוא יכול להנטש, אז או שהוא מרגיש רתיעה מהנשים שרוצות אותו, או שהוא הולך על נשים שאיתן הוא תמיד מרגיש (לפעמים בצדק, ולפעמים לא, אבל בכל מקרה זו נבואה שמגשימה את עצמה) שהן לא הכי בעניין שלו. כך שהוא תמיד “מרוויח”, כי הוא תמיד יימנע מלהיות בקשר, דבר שמפחיד אותו, אבל עדיין יוכל לשמור על הסיפור שלו שהוא רוצה זוגיות, ושהוא פשוט לא פגש מישהי שהוא נמשך אליה, או שהוא פשוט “לא יודע לשחק את המשחק”.
הוא חווה פחד מתמיד שיעזבו אותו
אני מברר איתו עוד קצת לגבי החוויה שלו עם הנשים שמוצאות חן בעיניו, ועולה שהחוויה התמידית שלו איתן היא של פחד שיעזבו אותו, שיפגעו בו ושינצלו אותו. הוא אף פעם לא מרגיש בטוח שהן יישארו. גם אחרי שהם שוכבים הוא עדיין בחרדה. כשבן אדם פוחד, השאלה שצריכה להשאל היא “האם האיום אמיתי?”. אם הוא אמיתי, אז אין בעיה במערכת ההתראה מפני סכנות שלו – היא מתפקדת כמו שצריך. אם זה המצב אז ייתכן שצריך להוציא אותו מהסיטואציה המסוכנת. אבל בדרך כלל זה לא המצב. בדרך כלל, הבעיה היא שהמערכת מתריעה התראות שווא. לאור מה שהוא אמר לי עד כה, אני מנסה לברר אם הפחד שהוא מרגיש, לא קשור במקרה לחוויות עבר שהוא משליך על מה שהוא חווה בהווה. אז הוא מספר שלכל אורך הילדות שלו הייתה לו חוויה של חסך עמוק בחום הורי. הוא תמיד שיווע לזה. הוא מסביר שכשהוא מכיר בחורה שמוצאת חן בעינו הוא כמה לחום הזה ממנה.
"כשאנחנו יושבים על הספה והיא שמה עליי את הרגל, אני רק חושב איך יהיה לה נח"
החלק שבו שרוצה להשלים את החסך הילדי בחום ואהבה, מתנהג כמו תינוק בן שנה, הוא רק רוצה שיעטפו אותו. בגיל שנה וחצי בערך תינוקות מתחילים להתרחק מהאם. תינוקות שלומדים ללכת כמעט אף פעם לא הולכים לקראת האם שפורשת את ידיה לצדדים. לרוב אמהות צופות בילדים שלהן עושים את צעדיהם הראשונים כשהם עם הגב אליהן. המצב הרצוי הוא שתינוק יגיע לשלב הזה אחרי שיש לו בסיס בטוח. ביטחון ואהבה קודמים לעצמאות ולגבולות. אבל אצלו אין את הבסיס הבטוח הזה. לכן כשהוא יושב עם מישהי על הספה בבית, הוא טרוד, ולא נהנה מהמגע ביניהם. מה שמעסיק אותו זה “שיהיה לה נח”.
“אבל ירון, למה זה בעיה? הוא בסך הכל רוצה שיהיה לה נח.”
אז בואו נבדוק אם זה באמת נכון, שזה באמת מה שהוא רוצה. הוא מדווח על כך שהוא “טיפוס מרצה. אבל אני אוהב לתת לאחרים, זה לא כי אני חייב”. אז מה השאלה שצריכה להשאל? אנחנו רוצים להבין מאיזה מקום הוא נותן, האם הוא באמת נותן כי הוא אוהב לתת, או שהוא נותן כי הוא פוחד ממה שיקרה אם הוא יפסיק לתת? איך מבררים? שואלים – מה יקרה אם לא תתן? ואז אנחנו מגלים שמערכות היחסים שלו עם אחרים, חברים, ועם בנות זוג ביתר שאת, הן מערכות יחסים עסקיות – הוא נותן משהו בתמורה למשהו. כלומר, הוא מאמין שהסיבה היחידה שיישארו איתו היא אם הוא נותן משהו שהוא לא הוא. כי הוא עצמו לבדו זה לא מספיק. זו אמונה מאד רווחת בקרב אנשים עם חסך בחום ואהבה מהילדות, שהם לא ראויים ולא מספיקים (מספיק יפים, מספיק חכמים, מספיק מעניינים…). זו האמונה שמייצרת את החרדה הנוראית מנטישה; הם בפחד מתמיד שיגלו מי הם באמת ושיעזבו אותם. הם אף פעם לא יכולים להירגע.
"אני מאד טוטלי"
לכן הוא עסוק בלחשוב איך יהיה לה נח. אלא שזה לא בדיוק מה שהוא חושב, אחרת הוא לא היה מרגיש כזו אי-נוחות. מה שהוא באמת חושב זה שאם לא יהיה לה נח היא תתרחק, ממש פיזית, תוריד ממנו את הרגליים. ריחוק מפחיד אותנו רק אם הוא שקול מבחינתנו לפרידה. אז האם זה נכון? מנסיוני, הקצב הטבעי של כל קשר הוא של ריחוק וקירוב. מהמפגש הראשון, ועד האחרון, בכל קשר יש רגעי קרבה ורגעי ריחוק. מטפלת חכמה שאני מכיר קוראת לזה “הפעימה הזוגית”. כלומר, ברגע שקשר נותר סטגנטי, ברגע שאין בו יותר ריחוק, הוא מת. כך שעצם הריחוק לא מעיד כלל וכלל על פרידה.
האמת שבמקרה שלו בדיוק ההיפך קורה – חוסר היכולת שלו להכיל ריחוק הוא זה שגורם לכך שהקשרים מסתיימים. הוא לוחץ על הבחורות יותר מדי, ועל הדרך מוותר על עצמו ומתרפס בפניהן. הוא יודע לפעול רק בכיוון אחד עם הנשים שמוצאות חן בעיניו – התקרבות. לכן הוא אומר שהוא מאד טוטלי, כי כשיש מישהי שהוא רוצה, הוא כולו בפנים, בבת אחת, בלי גבולות. לכן הוא מרגיש מנוצל, מרגיש שהוא מאבד את עצמו, וזה לא באשמת הבחורות. זה כי הוא פשוט מאבד את תחושת הנפרדות שלו בנוכחות אישה שהוא נמשך אליה, כי הצורך הילדי שבו דוחף אותו להתמזג איתן כמו תינוק שרוצה להיות אחד עם אמו. הדיכוטומיה השגויה הזו, שריחוק שווה פרידה, וקשר שווה התקרבות בלבד, היא זו שמהווה את שורש הבעיה. זו הסיבה שכשנשים רוצות אותו, והוא מתרחק, הוא רואה בכך סימן שהקשר לא טוב. אני חושב שבמקרה שלו הפעולה יוצרת את ההרגשה- הוא מתרחק, אז הוא מסיק שהקשר נגמר, ואז נמאס לו מהן. מנגד, הקשרים היחידם שהוא יכול להחזיק אלה קשרים עם נשים שתמיד ירצו אותו פחות משהוא רוצה (לפחות לפי ההרגשה שלו) כי רק שם הוא יכול להיות בהתקרבות מתמדת, לפחות עד שהן נפרדות ממנו.
אז מה עושים?
1. לומדים לפתח גבולות בריאים בקשר, מה שמעלה את תחושת הערך העצמי, ואת האמונה שאנחנו יכולים להיות נפרדים מבני הזוג שלנו ולא יקרה לנו שום אסון.
2. לומדים לזהות את האמונות המגבילות שלכם ביחס לזוגיות, ומה לעשות כאשר הן מפעילות אתכם רגשית, ואתם בטוחים שבן הזוג הולך לעזוב, ועולה בכם כעס, פחד ועצב.
3. מצרף מאמר שמסביר בהרחבה על חרדת נטישה – למה המח שלנו מתבלבל בין העבר לבין ההווה ומתריע התראות שווא ואיך אפשר להתגבר על זה.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
קבלי ארבעה שיעורי חובה פוקחי עיניים על יצירת קשר עם גבר - במתנה
- הטעות שמשאירה את הקשר ביניכם חברי בלבד, ולא רומנטי.
- האם את מתבלבלת בין להיות קשה להשגה, לבין להיות אדישה עד כדי ייאוש המחזר?
- את אישה שווה ומהממת, אבל האם את מוכרת את עצמך בזול? או - מדוע הוא נעלם אחרי דייט אחד?
- אתרי הכרויות - מתקשורת קשה ומתאמצת, לתקשורת מהנה ונינוחה שמאפשרת לך להרגיש מחוזרת.