
הסתכלתי הערב על אחיין שלי בן הארבע, בזמן ארוחת השבת המשפחתית, וראיתי איך הוא מדבר שלוש שפות – עברית, יוונית ואנגלית, עושה טעויות, לא מדבר מושלם – ולא איכפת לו. הוא לא שופט את עצמו. אני נזכר פתאום בחבר שעלה מברית המועצות שסיפר לי שהוריו עד היום לא מדברים עברית כי הם מתביישים. לרגע עולה לי המחשבה “אילו רק היינו כמו ילדים, שלא מפחדים לעשות טעויות”.
אבל אז אני מתעשת על עצמי, וקולט – לא כל הילדים לא מפחדים לעשות טעויות כשהם מדברים. ילדים שההורים שלהם מעודדים אותם לדבר, לא שופטים אותם, לא גוערים בהם, שמחים לשמוע אותם מדברים, ובעיקר מגיבים לדיבור שלהם, ומתגמלים אותם על נסיונות התקשורת שלהם איתם בכך שנותנים להם תשומת לב – אלו ילדים שלא פוחדים לדבר.
לא חסרים תינוקות שלא גדלו בסביבה בטוחה שעודדה אותם לחקור את העולם שסביבם ולעשות טעויות – שגדלים להיות ילדים מפוחדים וחסרי ביטחון, ומבוגרים חרדתיים.
אולי, תיאורטית, אם אדם בוגר היה מקבל כל חייו יחס של ילד – כלומר, מקבל רק חיזוקים על הניסיונות, בלי שיפוט – אז הוא לא היה פוחד לטעות, וגם אז אני סקפטי אם זה בכלל אפשרי. יש סיבה לכך שכשאנחנו גדלים אנחנו חווים שיפוט, הן מהקרובים לנו, והן מהחברה. התרגלנו לחשוב על שיפוט כתופעה שלילית בלבד, אבל הנסיון שלי לימד אותי שכמעט כל תופעה שהיא חלק מהטבע האנושי, קיימת מסיבה מסויימת, ונחוצה בסיטואציות מסוימות.
לא לשפוט ילד בן שנה שעושה פיפי ברחוב זה הגיוני, אבל לא לשפוט את הילד בן ה-12 שלך על כך שזרק אבן על מכונית זה איוולת. יותר מזה, אם אותו ילד לא יקבל מענה על הצורך שלו בגבולות, הוא יפתח טינה כלפי הוריו ולא ירכוש להם כבוד, כפי שמתאמנים שלי שהם הורים בעצמם ומתקשים בהצבת גבולות מספרים לי בדמעות. “כל החיים נתתי להם, ועכשיו הם מתרחקים ממני”, וזה משפט שאני שומע בעיקר מאמהות חד הוריות – כי לא היה להן פרטנר שיאזן את האיכות הנקבית שלהן, שיודעת רק להכיל ולאהוב, באיכות זכרית שיודעת להציב גבולות. קשה מאד, עד בלתי אפשרי, לאדם אחד לגלם את שני התפקידים האלה. שיפוט זה כלי להצבת גבולות, וילדים זקוקים לגבולות בדיוק כפי שהם צריכים עידוד ותמיכה.
ילד שחוקר את הסביבה שלו ועושה טעויות – זה חמוד, בין השאר כי הטעויות שלו גובות מחיר קטן מאד לכל היותר. אדם מבוגר שעושה טעות יכול לשלם עליה מחיר כבד. נכון ששגיאת דקדוק זו לא טעות כבדה, אבל אם זו תופעת לוואי שלילית לאפקט חיובי יותר כמו המנעות משגיאות גדולות בחיים, בפרט כשמוטלת על כתפינו אחריות רבה, לעצמנו ולאחרים – אז אולי זו תופעת לוואי שכולנו מוכנים לשאת אותה. ילד תמים – מעורר בנו רצון להגן עליו וללמד אותו. אדם מבוגר תמים – מעורר בנו רתיעה. ילד בגוף של אדם מבוגר זה לא מחזה יפה. זה הסיפור של פיטר פן במובן מסוים. יש גיל לכל שלב, אי אפשר להשאר לעד בארץ לעולם לא.
גם האחיין האהוב והמתוק שלי, שזוכה לגדול עם הורים מדהימים (גילוי נאות – אמא שלו היא אחותי, ובעלה אחד האנשים שאני יותר מעריך. עוד גילוי נאות – אני הכרתי ביניהם) מרגיש בושה לפעמים, ופוחד לעשות דברים מסוימים שבעבר הוא לא פחד לעשות, כי הוא למד שאם יעשה אותם תהיינה לכך השלכות שליליות. אני לא חושב שהעובדה שההורים שלו מעמידים אותו במקום כשהוא לא מתנהג באופן מתורבת – זה דבר רע. גם אם את אותו קול נוזף של אמא שלו, הוא בהמשך יטמיע בתוכו ויישמע בראשו כשהוא יעשה טעויות כאדם בוגר. גם אם, חלילה, הקול הזה יישמע כשהוא לא עשה טעות, ואז הוא יחווה את מה שאנחנו קוראים לו “ביקורת עצמית”. מה שנקרא – ברוך הבא לעולם של הגדולים. אם אתה לא בודהה, כנראה שיש בך קולות ביקורת, שלרוב הם צודקים ומתפקדים כמו המצפון שלך, ומדי פעם הם מעינישים אותך סתם. זה חלק מהמנגנון, יש גם התראות שווא, ואנחנו אולי צריכים לשאוף למזער אותן, אבל תמיד יהיה איזון ביניהן, וכנראה שאנחנו לא נמות מקצת ביקורת ושיפוטיות עצמית או מהסביבה.
אנחנו צריכים את שתי האיכויות – גם המכילה וגם והשופטת. זו גם הסיבה שיש לנו שני הורים, אמא ואבא – כי נשים מוטות ביולוגית להיות יותר חומלות ואמפתיות, וגברים מוטים להיות יותר אסרטיבים ומציבים גבולות. אולי מהסיבה הזו אומרים שאמא נולדת כזו ואבא נהפך כזה. כי תפקיד המטפל והמכיל נדרש מהשנייה שהתינוק נולד. לא מחנכים תינוק בן חצי שנה, אלא נותנים לו את מה שהוא רוצה, בלי לשאול שאלות ובלי לנהל איתו משא ומתן. אבל כבר בגיל 9 חדשים, כשהתינוק מתחיל לחקור את הסביבה שלו, התפקיד האבהי נכנס יותר לתמונה, כשהאבא מעודד את הילד לחקור את הסביבה שלו, ולהתחיל לקחת “סיכונים” שבהמשך יהפכו לסיכונים אמיתיים. אבל הוא גם זה שיציב גבולות, וישפוט אותו כשהוא לא עומד בציפיות.
זו הסיבה שבעוד שהטבע במיתוסים הוא תמיד נקבה (אמא טבע), התרבות במיתוסים היא זכר (father culture), כי התרבות שופטת אותנו. אם אנחנו לא מתנהגים באופן מתורבת, אנחנו מיד מרגישים בהשלכות. תינוק לא מודע לכך שהוא חי במארג חברתי, בתרבות, אבל חלק מהתפקיד של ההורים, ובפרט התפקיד האבהי הקלאסי (שכמובן גם גברים וגם נשים יכולים לגלם, אבל גברים מותאמים לכך יותר ביולוגית) – הוא לתרבת את הילד, כדי שהחברה לא תדחה אותו, כדי שהוא יוכל להיות חלק ממנה ולתפקד בה כאדם בוגר.
אז בפעם הבאה שאתם חושבים לעצמכם “הלוואי שיכולתי לחזור להתנהג כמו ילד”, אולי כדאי שתחשבו שוב.