למה יש אנשים שלא מצליחים לעמוד על הרגליים כאנשים בוגרים ומתפקדים בעולם, למרות שהם מוכשרים וחכמים? במאמר זה אני מסביר על קונפליקט שקיים אצל אנשים מסויימים ביחס למושג “בגרות” ולאנשים מבוגרים, ועל הרצון להשאר פיטר פן.
כשאתם לא מצליחים להתמיד בדברים לאורך זמן
אני מדבר עם מתאמנת שלי, אישה חכמה ומוכשרת, שלא מוצאת את מקומה בחיים. היא בת 34, מאמנת בעצמה, אבל בקושי יש לה מתאמנים, והיא לא מצליחה להתפרנס. אנחנו מנסים לברר מה היא רוצה ומה תוקע אותה.
המוטיב החוזר הוא שהיא לא מתמידה בדברים. מתחילה משהו ומפסיקה באמצע. למה?
היא נאלצה מגיל צעיר לדאוג לעצמה, ולא הייתה לה ילדות אמיתית שבה היא יכלה להתרכז בהנאות ולהיות משוחררת מאחריות. פתאום בבגרות הילדה הפנימית מורדת ורוצה לקבל את מה שלא היה לה.
מה הקשר להתמדה? כי התמדה נמדדת ברגעים שבהם לא כיף לנו, כלומר כשאנחנו רוצים לעשות משהו אחר יותר מתגמל. בהתמדה יש אלמנט של דיכוי היצרים. ילד הוא גוש יצרי שלומד לרסן את עצמו בזכות הדיכוי של החברה ושל ההורים שלו. זה עצוב, כי בתהליך הזה הוא מאבד משמחת החיים שלו והוא הופך לעוד בורג במערכת במובן מסויים, אבל זה גם חשוב, כי הוא מסוגל לתפקד כראוי בחברה. מכיוון שהיא לא עברה תהליך התבגרות תקין, אין אינטגרציה בריאה בין הילדה שבתוכה, לבין הבוגרת שאמורה לרסן אותה כדי להתחיל פרויקט וגם לסיים אותו.
הילדה שבה כל כך רגישה לדיכוי שהיא חווה כל מסגרת וכל מחויבות כבלתי נסבלים. היא שמה לב שלצד הילדה שרוצה חופש, יש בה חלק ששופט את הילדה הזו. “אבל אני מנסה לשחרר מהשיפוטיות הזו”.
שיפוטיות זה סימן להתבגרות
“שיפוטיות זה לא בהכרח רע” אני אומר לה. ההורים שלה לא שפטו אותה כשהייתה ילדה, ולמעשה נתנו לה לעשות מה שהיא רוצה, ולכן היא גדלה בלי יכולת להציב לעצמה גבולות. את היכולת הזו אנחנו לומדים דרך הצבת הגבולות של ההורים שלנו בפנינו.
הרעיון ששיפוט יכול להיות גם טוב לא אינטואיטיבי לנו. אולי כי הוא מגיע מאוחר יותר בחיים שלנו. כשתינוק נולד אתה לא שופט אותו, אתה משרת אותו במאת האחוזים, ונענה לכל דרישה שלו. זו האיכות האמהית והיא הראשונית והבסיסית יותר. אבל ככל שאנחנו גדלים נכנסים גם אלמנטים זכריים של חינוך, שיפוט וריסון של הילד, במטרה שילמד להתנהג כראוי בחברה. כן, בתהליך הזה יש גם רכיב של דיכוי. התרבות שאנחנו חיים בה מצד אחד מספקת לנו הגנה, יש חוקים, כללים, אנחנו יכולים ללכת ברחוב בבטחון שלא ינהגו בנו בברבריות. אבל היא גם מדכאת אותנו – היא מדכאת את החלקים ההרסניים שבנו שמופעלים כלפינו וכלפי החברה, אבל היא גם מדכאת חלקים אחרים.
אם אתה אל מוכן לצמצם את עצמך, אתה נשאר פוטנציאל לא ממומש
היא מתנגדת לכל אלמנט של דיכוי כזה וזו הסיבה שהיא תקועה, כי האיכות האבהית הזו היא גם זו שמעצבת אותך ואומרת לך “חביבי, תתמקד במשהו. הילדות זה הזמן שלך לפתוח לעצמך דלתות, אבל בשלב כלשהו אתה צריך לבחור דלת ולעבור דרכה”. זה אומר שאתה מצמצם את עצמך לכדי דבר מאד צר, ואתה צריך לשחרר מכל מה שיכולת להיות, מהפוטנציאל שלך. התמורה בכך היא שכשאתה עובר דרך הדלת הצרה והמדכאת הזו, אתה יוצא ממנה בצד השני כשיש לך תפקיד משמעותי ותורם בחברה. החברה מתגמלת אותך על זה, היא כעת מעריכה אותך על כך שיש לך מומחיות ומוכנה גם לשלם לך.
כך שברגע שאתה עובר דרך הדלת ומוותר על כל שאר הדלתות, נפתחות בפניך דלתות חדשות ואפילו יותר מתגמלות. אבל אם אתה לא עושה את זה בזמן, לא רק שאין לך מימוש מועיל בחברה, אלא שגם הפוטנציאל שלך כבר אינינו, כי אתה כבר לא ילד. זו הסכנה של הילדים הנצחיים, שמתישהו הם מגלים שלא רק שהם כבר לא ילדים, אלא שגם אין להם את הנסיון והמיומנות שהם היו אמורים לצבור כמבוגרים.
באיזשהו מקום היא מסרבת לקחת את מקומה בחברה, מסרבת להיות מדוכאת, אבל בפועל היא לא פחות מדוכאת מכל אחד אחר. אין לה חופש אמיתי. היא משלמת על המרד של הילדה הפנימית שלה מחיר כבד מאד – היא לא עומדת על הרגליים שלה בזכות עצמה, והיא בחרדה כלכלית. אין חופש בזה.
להמשך קריאה מצרף מאמר שעוסק בשיפוטיות, ומדוע היא חשובה כמו חמלה.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
