תסתכלו על הציור הזה של ון גוך. הוא נקרא “אירוסים”. הציור הזה עולה 54 מיליון דולר.
למה אנשים מוכנים לשלם כל כך הרבה עבור ציור?
מה שאמנים גדולים עושים הוא שהם מזכירים לנו שיש בדברים יותר מכפי שאנו רואים בהם. כשאנחנו מסתכלים על פרח ביום-יום, אנחנו פשוט רואים “פרח” ועוברים הלאה. למעשה, אנחנו לא באמת מסתכלים, אלא אנחנו רואים את הייצוג של הפרח במח שלנו. יש לזה שימוש, כי אנחנו לא יכולים להיות סקרנים לגבי הכל. העובדה שיש לי ייצוג של משהו, מאפשרת לי להבין מהו ברזולוציה נמוכה ובמהירות ולהתייחס אליו באופן מספיק מותאם, כדי לא לבזבז עליו זמן. אז מרוב הדברים שאנחנו רואים ביום יום אנחנו מתעלמים, כי יש לנו דברים יותר חשובים לעשות. אבל אז מגיע אמן גדול ומזכיר לנו כמה אנחנו לא רואים, ומאפשר לנו להתחבר להרגשה הטהורה הזו של הפליאה. זו אותה הרגשה שכילדים חווינו המון, כי הכל היה חדש עבורנו, לא היה לנו עדיין ייצוג של שום דבר, אז הכל סקרן אותנו, הכל היה מעניין.
הסקרנות הזו של ילדים היא אחת הסיבות שאנחנו כל כך אוהבים אותם. יש משהו מקסים ושובה לב באופן שבו ילד בוחן אותך ושואל אותך “מה זה?”. כשאנחנו מסבירים לו, ורואים את ההלהבות שלו, אנחנו מרגישים טוב. התגובה האותנטית הזו של הילד שנובעת מתוך סקרנות טהורה גורמת לנו להתאהב בהם.
אבל כמבוגרים, אנחנו כבר הרבה פחות סקרנים, ויש לזה תועלת כמובן. כי אם כל דבר היה חדש עבורנו, לא היינו מסוגלים לתפקד בצורה אפקטיבית בעולם. היכולת לראות דבר ברזולוציה נמוכה, ומיד להבין מהו, בגדול, ולהכניס אותו לתבנית שלו במח היא מאד חשובה לתפקוד שלנו.
הבעיה מתחילה כשכבר נדמה לנו שראינו הכל וחווינו הכל, ואנחנו מאבדים סקרנות לגבי העולם, ובפרט לגבי אנשים.
זה מה שקורה לרוב האנשים בדייט. הם כבר באים מראש נכונים להתאכזב.
לרוב האנשים דייט זה דבר משעמם. למה? “כי כמה אפשר כבר לשאול את אותן שאלות”. מישהו אמר שאתה חייב לשאול את אותן שאלות? אז למה אנחנו שואלים שאלות שלא מעניינות אותנו? כי אנחנו להיות סקרן משמעו להיות פגיע.
באחד הניסויים הכי מפורסמים בפסיכולוגיה אנחנו רואים שילדים בני שנה שיש להם קשר בטוח עם אמא שלהם, מרגישים בנח לחקור חדר חדש ולבחון את הצעצועים שפזורים בו. מדי פעם הם מסתכלים על אמא, מקבלים ממנה אישור, וממשיכים. ילדים שהקשר עם אמא לא בטוח, לא מפגינים סקרנות כלפי העולם. כי מבחינתם העולם לא בטוח. כי אמא מייצגת עבורם את העולם.
כלומר, סקרנות היא נגזרת של בטחון עצמי. סקרנות זו הפגנה של בטחון עצמי. אם אני מאפשר לעצמי להיות סקרן כלפי אדם אחר, זה אומר שאני מאפשר לעצמי להיות חשוף ופגיע, ואני יכול להרשות לעצמי את זה, כי יש לי תחושה פנימית חזקה של בטחון ואמון בעולם, לכן אני מאמין שאני אהיה בטוח ואני לא חרד מפני פגיעה. אבל אנשים שנמצאים בדייט, ופוחדים שהם לא מספיק מעניינים, לא מספיק מושכים, שאין להם מה להציע, ושכל רגע הולכים לדחות אותם – לא מסוגלים להיות סקרנים. הם במתח, הם לא רוצים לחקור. מה הם עושים כשהם במתח? הם נצמדים לשאלות האוטומטיות שלהם.
“אבל מה אם אני אשאל שאלה חודרנית? מה אם הצד השני ייפגע?”. בדרך כלל השאלות שלא נעים לנו להשאל הן לא שאלות חודרניות בהכרח, אלא שאלות עם נימה שיפוטית או ביקורתית. אי אפשר להיות סקרן ושיפוטי באותו זמן. כשילדים שואלים אותנו שאלה שעשויה להיות נוקבת, אבל סקרנית, כמו “למה אתה יושב פה לבד?”, אנחנו לא נסגרים או נעלבים. אנחנו עונים להם בכנות ובפתיחות, ואולי אפילו מודים בלבנו על השאלה כי היא אפשרה לנו להתבונן במשהו בתוכנו. כשאנחנו שואלים שאלה מתוך סקרנות, הצד השני מרגיש את זה, והוא לא יפרש את השאלה שלנו כחודרנית. סקרנות אומרת שאני לא יודע מה אני הולך לגלות ואני מגיע פתוח, ומנסה ליצור ייצוג חדש של הדבר שאני רואה.
שיפוטיות, לעומת זאת, מנסה להכניס את מה שאני רואה לייצוג שכבר קיים בתוכי. מה שרוב האנשים עושים בדייט זה לשפוט. הם מנסים להכניס את הצד השני לתבנית קיימת, כי הם בלחץ, והם רוצים לדעת שהם הולכים לכיוון הנכון ושהם לא מבזבזים את הזמן. אז הם שואלים את הצד השני שאלות בסגנון ראיון, לא כדי להכיר אותו, אלא כדי לבדוק אם הוא עונה על הצ’קליסט. כשזה המקום שממנו אנחנו שואלים, אין פלא שאנחנו לא נהנים, כי מה שהצד השני אומר לא באמת מעניין אותנו. אנחנו מתייחסים למה שהוא אומר כאוסף נתונים, לא כהזדמנות ליצור חיבור. כמובן שגם הצד השני לא נהנה כי הוא מרגיש נחקר, ואם יש לו גם כך קולות של ביקורת עצמית, וחוסר בטחון (ולמי אין), הוא יפרש בקלות מאד את השאלות שלנו כביקורתיות (והן באמת כאלה), והוא ייסגר. כך נראית כרוניקה ידועה מראש של דייט כושל.
אם הייתי מאלה שנותנים טיפים הייתי אומר “אז בפעם הבאה שאתם יוצאים לדייט, תאפשרו לעצמם להיות באמת סקרנים”. אבל יש סיבה שאתם לא סקרנים, והיא כי אתם מפחדים – לבזבז את הזמן, לקבל דחייה, להפגע, להתאכזב. לפחד אי אפשר לדבר בהגיון “תפסיק לפחד” או “תבוא סקרן”. אפשר רק לעבור דרכו, ולהראות לו שמה שהוא תפס כאיום, לא באמת מסוכן. אז העצה שלי היא להיות אמיצים. אני יודע שזה מפחיד, ואני יודע שנפגעתם בעבר, אבל אין לכם ברירה, אם אתם באמת רוצים לחוות אהבה.
בין האפשרות להכניס את כל העולם לתבניות, וכך להמנע מפגיעה, או להשאר פתוח, לחוות פגיעה, ולהרגיש את הפליאה מהפרטים הקטנים בעולם, ומאנשים חדשים – אני בוחר באפשרות השנייה, גם בלי לשלם 54 מיליון דולר לציור. מה אתם בוחרים?
