במאמר שלי על סיבות בגינן אנשים מתקשים להפרד מקשרים רעים, אני מספר על מתאמנת שלי שנמצאת בקשר מנצל ופוגעני, אבל נשארת שם מכיוון שהיא מרגישה אשמה אם היא עוזבת אותו לבד. כלומר, היא משקיטה את המצפון שלה ומשחררת את עצמה מעול תחושת האשמה על ידי פגיעה בעצמה. אז מה השתבש במערכת הניווט הפנימי שלה, במערכת הערכים שלה, שהיא מתנהלת בעולם באופן כה מעוות? מה כל אחד מאתנו יכול ללמוד מהסיפור שלה על הסיבות בגללן הוא מכניס את עצמו במכוון לסיטואציות שלא מקדמות אותו, מדוע זה קורה, ומה אפשר לעשות – במאמר.
איך נוצר המצפון?
כשאנחנו עושים משהו שמנוגד לערכים שלנו, יש “קול” בתוכנו שאומר לנו שיש כאן עבירה מוסרית. אבל האמת היא שזה לא בדיוק קול, אלא תגובה רגשית מיידית. חשוב לעשות את ההבחנה הזו, כי למצפון יש כח מניע, והנעה היא תמיד נובעת מרגש, לא משיקולים רציונליים.
אבולוציה מול תרבות
המצפון הוא תוצר של כמה תהליכים שמתרחשים במקביל, ומצפון תקין הוא תוצר של התפתחות תקינה לאורך כל המסלולים האלה. כולנו נולדים עם מצפון, או לכל הפחות, עם תבנית של מצפון. המנגנון ההתנהגותי שלנו שעוקב אחר הדדיות, ושלפעמים נוטה לויתור על רווח בטווח זמן קצר לטובת שימור מערכת יחסים לטווח ארוך (כמו למשל כאשר אנחנו חולקים את האוכל שלנו עם האחר גם במחיר שנהיה פחות שבעים) – הוא התבנית שהתעצבה לאורך האבולוציה. אנחנו יצורים חברתיים, ותחזוק מערכות היחסים שלנו זה אחד הדברים שמעסיקים אותנו יותר מכל בחיי היום-יום שלנו, ושהיו בעלי חשיבות מכרעת בהשרדות שלנו בנוף האבולוציוני. אחד המנגנונים שמסייעים לנו לשמר מערכות יחסים הוא מעקב צמוד וקרוב אחר הדדיות. גם אם אנחנו לא מודעים לזה, או רוצים לטעון שאנו לא עוסקים בפנקסנות, בכולנו יש מנהל חשבונות קטן שמנהל מעקב אחרי המאזן שלנו עם אנשים אחרים. אילו שעזרו לנו, ואילו שאנו עזרנו להם. אבל המצפון הוא לא רק התבנית במוכנה מראש הזו, אלא נוצק לתוכו גם תוכן, והתוכן הזה מוזן מחוויותיו הסובייקטיביות של אדם.
התרבות אליה אדם גדל, על סט הערכים המקובל בה לפיו אנשים מתנהגים, גם הוא משפיע על המצפון. אם אתם מוצאים ארנק על הרצפה ובתוכו שטר של 200 ש”ח, אם החלטתם לא לקחת את השטר, הסיבה לכך נובעת גם משום שהוטמע בכם הרעיון שגניבה זה אסור. לא נולדתם עם זה. אבל פה בדיוק רואים את האופן שבו האבולוציה והתרבות משתלבים זה בזה, כי מלכתחילה יש בכם מנגנון שמוכן לקבל קלט של ערכים והוא זה שמעורר בכם רגשות אשם כאשר אתם לא פועלים בהתאם לערכים האלה.
גם אנחנו עצמנו יוצרים את המצפון שלנו
בסרט “פינוקיו”, ג’ימיני הצרצר, שממונה על ידי הפיה הטובה למצפון של פינוקיו, מתחיל את תפקידו באופן גמלוני למדי. למעשה, ברגע שהוא מקבל עליו את התפקיד, הוא לא יודע להגיד לפינוקיו דבר פרט לערמה של קלישאות נבובות על כך שעליו להיות “ילד טוב”. התבנית שלו עדיין ריקה. מה שמעניין בסיפור על פינוקיו הוא לא רק הדרך שהוא עשו בדרכו להפוך לילד אמיתי, אלא גם הדרך שג’ימיני עושה בדרכו להפוך למצפון אמיתי. הסצנה שממחישה בצורה הטובה ביותר את ההתפתחות של ג’ימיני הצרצר היא כאשר פינוקיו מחליט, בניגוד לכל הגיון בריא, ובניגוד לקול המצפון העדיין בוסרי וקלישאתי שלו – שהוא קופץ לתוך האוקיינוס המסוכן כדי להתמודד עם המפלצת הגדולה ביותר, מונסטרו הלווייתן. פינוקיו קושר אבן לזנבו כדי שיוכל לשקוע בים וג’ימיני, בעודו אומר לפינוקיו שזה טירוף מוחלט, עוזר לו לקשור את האבן. כלומר, מה שאנחנו רואים בסצנה הזו הוא שלא רק המצפון מכווין את ההתנהגות של פינוקיו, אלא שבתהליך ההבשלה של המצפון ישנו היזון חוזר גם מצדו של העצמי (המגולם על ידי פינוקיו). שניהם עוברים תהליך הבשלה יחדיו, ובחיכוך אחד עם השני.
אם המצפון מטרתו להיות שומר סף לאגו שלנו, כלומר לבקר אותו מבחוץ ולוודא שאנחנו פועלים בהתאם לערכים שלנו, אז מה ההגיון בכך שגם לנו יש יד בעיצוב שלו? הרי הדבר ההגיוני הוא שתהיה הפרדת רשויות. אז למה בכל זאת אנחנו מעצבים את המצפון של עצמנו? כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין קודם מה התפקיד של המצפון.
מה התפקיד של המצפון?
התפקיד של המצפון הוא להכווין אותך. בואו נניח רגע שהמצפון הוא עוד מערכת ניווט בעולם לצד עוד הרבה. יש את המערכת הקוגניטיבית שמסוגלת לנתח את העולם באופן רציונלי, יש מערכת של רגשות ודחפים, יש תחושות גוף (אם אתם נוגעים במחבת חם, אתם תזיזו את היד, ואין לזה שום קשר למצפון). רוב המערכות האלה הן לא רצוניות ואוטונומיות. אבל הן מוזנות מהעולם החיצון, ואתה בוחר במידה רבה במה להזין אותו. כלומר, החוויות שאתה עובר הן אילו שמכיילות את המצפן (compass) הפנימי שלך, והמצפון (conscience) הוא חלק ממנו. הדרך שבה אתה מוודא שאתה מכייל אותו נכון הוא שאתה משתדל ככל שאתה יכול לא לשקר. כי בשלב מסוים קשה לתודעה שלך עוד להבחין בין שקר לבין המציאות האמיתית. זה אומר שאם אתה משקר הרבה, אז אתה יוצר לעצמך מפה מעוותת של המציאות, ואז המצפן הפנימי שלך מכשיל אותך, כי הוא מנווט אותך למקומות שלא מובילים אותך לעבר המטרות שלך, או שמכשילים אותך. הסצנה שבה פינוקיו קופץ לים והמצפון עוזר לו מייצגת את אותו דיאלוג בין העצמי למצפון שדרכו אתם מעצבים את המצפון שלכם, ולא רק הוא אתכם.
אז אם נחזור למתאמנת שלי שאומרת שהמצפון שלה לא נתן לה מרגוע מכך שהיא נפרדה מהבחור, כעת נתפנה להשיב לשאלה “מה השתבש?”. במקרה שלה אפשר לומר שהכיול המעוות של המצפן הפנימי התחיל כבר בבית, כשהיא גדלה לאב אלים ומתעלל, ולפיכך מנהל החשבונות הפנימי שלה מבסס את החישובים שלו על מושג שגוי של “הדדיות”. אם מלכתחילה אדם לומד שהוא לא ראוי לאהבה ושאלימות זה הסטטוס קוו הקיומי שלו, אז קו הבסיס שממנו הוא מתחיל קשר הוא כזה שבו הוא מאמין שאם הוא לא מקבל מכות, הוא צריך לגמול לצד השני על כך. אם הוא לא מצליח לגמול, הוא מרגיש אשם, ומכניס את עצמו בכח למצבים שבהם הוא חווה אלימות. זה משקיט לו את המצפון. חשוב עבור כל אחד שמתקשה לשחרר ממערכת יחסים רעה, להעלות למודעות את המנגנונים ההתנהגותיים שמכניסים אותו שוב ושוב לסיטואציות הרעות.
מזמין אתכם לדבר איתי אם אתם מרגישים שאתם מקבלים החלטות לא נכונות ושמשהו בתהליך הניווט שלכם בעולם מרגיש לכם משובש. יש מה לעשות.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
קבלי ארבעה שיעורי חובה פוקחי עיניים על יצירת קשר עם גבר - במתנה
- הטעות שמשאירה את הקשר ביניכם חברי בלבד, ולא רומנטי.
- האם את מתבלבלת בין להיות קשה להשגה, לבין להיות אדישה עד כדי ייאוש המחזר?
- את אישה שווה ומהממת, אבל האם את מוכרת את עצמך בזול? או - מדוע הוא נעלם אחרי דייט אחד?
- אתרי הכרויות - מתקשורת קשה ומתאמצת, לתקשורת מהנה ונינוחה שמאפשרת לך להרגיש מחוזרת.