מהו תהליך אימון טוב? למה יש אנשים שנכשלים ולא מצליחים לעבור תהליך אפקטיבי? מה מהווה תהליך אימון מוצלח? מאמר חשוב לכל אחד ששקל אי פעם להתחיל תהליך אימוני כלשהו, ובפרט בתחום מערכות היחסים.
תהליך אימוני הוא איזון בין שני צרכים בסיסיים
תהליך אימוני טוב הוא איזון בין שני צרכים בסיסיים – הצורך בחקירה/צמיחה והצורך בביטחון. אנחנו כל הזמן עסוקים בלאזן את עצמנו בין שני הצרכים האלה, ממש כמו לוליין שמהלך על חבל. כדי לחיות טוב, אנחנו נמצאים בתהליך מתמיד של דגימת הסביבה החיצונית שלנו ביחס לאמונות הפנימיות שלנו. מטרת התהליך הזה היא לוודא מצד אחד שהאמונות שלנו מחזיקות במפה מדויקת מספיק של העולם, ומצד שני לדייק כל הזמן את המפות האלה כדי שהייצוג שלהן יהלום את העולם, שמשתנה כל הזמן, ואת עצמנו, כשגם אנחנו משתנים.
אפשר לומר שזו אחת הסיבות שיש לנו שתי אונות במח – אונה אחת, השמאלית, אחראית להחזיק מפה של העולם. זו האונה ה”יודעת”. האונה הימנית, לעומת זאת, כל הזמן בודקת שמה שאני יודע לגבי העולם באמת תואם את המציאות, ובמידה ולא, היא מעדכנת את האונה השמאלית שיש חוסר התאמה.
למה טעויות כואבות?
איך זה מרגיש כשאנחנו מזהים חוסר התאמה? זה יכול להיות לא נעים. טעויות יכולות לכאוב. טעויות גדולות כואבות מאד. חשבת שהיה לך דייט מעולה עם מישהי. יום לאחר מכן היא שולחת הודעה שזה לא מתאים. ההרגשה הראשונה שעולה בך כשאתה קורא את זה היא בהלה. למה? כי מה שאתה רואה זה לא רק טקסט. בהתחלה לא ברור לך מה אתה רואה. ההודעה הזו מייצגת את כל מה שאתה פוחד להסתכל עליו, את כל מה שעלול לערער את עולמך. אולי זה אומר שאתה לא אטרקטיבי כפי שחשבת. אולי זה אומר שאתה לא יודע איך לזהות כשמישהי בעניין שלך. הטפיחה של המציאות בפנים על רקע התפיסה, שייתכן שהרגע התבררה כשגויה, של המציאות שהחזקת עד כה – היא כואבת. זה מה שאתה רואה כשאתה רואה הודעה כזו, זה לא רק הודעה. למדת הרגע משהו חדש, וזה לא היה נעים.
אבל גם סטגנציה וקיבעון הם לא נעימים. מהרגע שאנחנו נולדים יש בתוכנו דחף שמוביל אותנו לחקור את העולם, לגלות דברים חדשים, לצמוח ולפתח עצמאות. ילדים רוצים לגדול, רוצים לסגל לעצמם מיומנויות חדשות. מה מאפשר להם לעשות את זה מבלי לכאוב כל כך? אז קודם כל, הם כואבים, הרבה. זה לא קשה לגרום לילד קטן להכנס לפניקה. כל מה שצריך לעשות זה לעזוב אותו לחצי דקה לבד בתחנת רכבת. פתאום הוא לא יודע כלום, הוא שוקע לתוך כאוס, הוא בפניקה. ילד צריך מבוגר בחיים שלו כדי שיוכל לחקור את העולם. אנחנו רואים את זה כאשר פעוט בן שנה נכנס לחלל חדש ומתחיל לזחול ולחקור את החדר, מה הוא יעשה כל כמה שניות? יסתכל על אמא שלו, ובהתאם להבעה שלה הוא יידע אם הוא בסדר, אם הוא בכיוון הנכון, או שהוא במקום מסוכן. כי לו אין מושג.
מה מאפשר לנו ללמוד בלי להכנס לפניקה?
אז מי מתפקד כמבוגר בחיים שלנו? מה מאפשר לנו ללמוד, לעבור שינוי, לחקור מחוזות חדשים, אבל בלי להכנס לפניקה מהלא נודע? האמונות שלנו לגבי העולם. לכן, תהליך אימוני טוב הוא כזה שבו מצד אחד ישנה למידה, מצד שני, השינוי הוא לא דרמטי עד כדי כך שהוא מערער את כל עולמי. הוא בדיוק במידה הנכונה כדי שאני אוכל להכיל אותו, ועדיין להרגיש בטוח בכך שאני מבין ברמה טובה איך העולם מתנהל. לא כל תפיסת העולם שלי השתנתה, אלא חלק קטן בפזל.
אילו התנגדויות עשויות לעלות לשינוי?
המערכת הרגשית שלנו היא הרבה יותר מתוחכמת מכפי שנוכל לתפוס. אם אתה עומד לגלות משהו שימוטט אותך, החלק הלא מודע בתוכך לא ייתן לך לראות את זה. אתה תדחיק או תתכחש, ואז יקרה מה שמאמנים אוהבים לקרוא לו “התנגדות”. לפעמים אתה פיתחת כזה מסך עבה למול המציאות, במשך כל כך הרבה זמן, ובנית סביבו כזו מערכת מורכבת של נימוקים רציונליים למה אתה צודק והעולם טועה, שגם חריץ דק במסך הזה יטלטל אותך מעבר למה שאתה מסוגל להכיל. אנשים שהאונה השמאלית שלהם היא מאד דומיננטית, אלו שנוטים להיות היפר רציונליים ואנליטיים בתפיסה שלהם – הם אלו שלרוב יהיה יותר קשה להגמיש את הראייה שלהם. הם כבר גיבשו אמונה מסויימת, “אני לא מצליח עם נשים בגלל המראה שלי” או “גברים רוצים רק סקס”, והסיכוי לשנות את האמונה שלהם הוא אפסי.
אז האם מנסים לשנות בכל מחיר? לא. משנים רק אם יש לך במה להחליף את זה ויכולת להטמיע את החלק החדש. אתה לא משנה לבן אדם חלק מהותי בתפיסהת העולם שלו אם אתה לא יכול להזין לו משהו אחר במקום, כי אחרת הוא יתפרק. עדיף שהוא ימשיך לתפקד בצורה לקויה, מאשר שלא יוכל לתפקד כלל.
אבל בכל זאת כולנו למדנו לעשות דברים סופר מורכבים בחיים שלנו, ועדיין לומדים מדי יום. למעשה, למידה יכולה להיות תהליך מאד מתגמל. אם הוא לא היה, לא היינו עושים את זה. אז כדי שתהליך הלמידה יהיה באמת אפקטיבי ואפילו מהנה (זה צריך לבוא ביחד), אנחנו צריכים שהמשימה תהיה מספיק מאתגרת מחד, אבל לא מאתגרת מעבר לסף התסכול שלנו מאידך. ברגע שהגעת לתסכול בלמידה, זה השלב שבו אתה כבר לא לומד בצורה אפקטיבית. למידה אפקטיבית היא כזו שאתה כל הזמן מגביר את מעגל החיזוק החיובי, כמו המבוגר שמחייך לילד שלו כשהוא מנסה משהו חדש.
פרפקציוניזם עלול להוות מכשול נוסף לשינוי
אם מתאמנים מבוגרים היו כמו ילדים, האימון היה הרבה יותר קל. הבעיה היא שבאימון נמצא לא את הילד הפנימי של המתאמן, אלא גם המבוגר שהוא, ולמבוגר הזה יש כבר דיאלוג קיים עם הילד הפנימי, והדיאלוג הזה עלול להיות שונה מאד מהדיאלוג שהייתה רוצה שיהיה למבוגר עם ילד. המבוגר יכול לייאש את הילד ולגרום לו להרגיש חסר יכולת. לפעמים המבוגר כל כך ביקורתי כלפי הילד, ופרפקציוניסט, שלא יכול להיווצר מעגל של חיזוק חיובי, כי בעיניו אין דבר כזה “התקדמות”, יש רק הצלחה או כישלון. אז התחלת ללמוד מיומנות חדשה, הצלחת בה חלקית, התקדמת, אבל מבעד לעיניים הפרפקציוניסטיות של המבוגר שאתה, לא השגת את המטרה, לפיכך נכשלת. מכיוון שהמבוגר לא מכיר בקונספט של למידה, אם נכשלת, זה אומר שמשהו בך דפוק, ולא כי לא התאמנת מספיק.
לסיכום, אימון אפקטיבי יוצר שינוי, ומה שמאפשר לנו להשתנות באופן שייטיב עם החיים שלנו הוא תהליך מאוזן בין מה שאנחנו כבר יודעים, לבין מה שלא. שני מכשולים שעלולים לעמוד בדרכנו לשינוי האפקטיבי המיוחל הם:
1. נוקשות תפיסתית שמשמשת כמנגנון הגנה מפני גילוי של עובדות מסויימות על עצמנו שעלולות למוטט אותנו. צריך להתייחס בכבוד למנגנונים האלה ולהיות סבלניים ביחס למתאמן. כשהוא יהיה מוכן, אם הוא יהיה מוכן, הוא יצליח לראות את מה שהוא לא יודע.
2. תפיסה פרפקציוניסטית כלפי עצמי ששוללת את הרעיון של למידה, ומייחסת את היכולות הנוכחיות שלי, או היעדרן, למשהו אינהרנטי פגום בתוכי, ולפיכך אין סיכוי שאוכל אי פעם להשתנות. התפיסה הזו כמובן שגויה, ואפשר ללמד מתאמנים לשחרר ממנה.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
