זהו החלק החמישי בסדרת המאמרים בנושא משמעות החיים (לקריאת חלק 4, לקריאת חלק 3, לקריאת חלק 2, לקריאת חלק 1). בסדרת המאמרים הזו אני מסכם ידע ממקורות שונים – מהיהדות והנצרות, מהפילוסופיה המודרנית, ממדעי המח ומהפסיכולוגיה ומיצירות ספרותיות – בנסיון להשיב על השאלה מהי משמעות החיים.
מהי מטרה ראויה?
לפעמים נדמה לנו שאם רק נוכל לנוח ולהנות כל היום, לעשות סקס, סמים ולאכול טוב – אז הכל יהיה מושלם. ולפעמים זה באמת מושלם, אבל לזמן מוגבל. אנחנו לא יכולים להשאר שבעי רצון מסטגנציה (השארות במקום) לאורך זמן. בשלב מסוים נתחיל להרגיש איזשהו עקצוץ לנוע ולעשות משהו אחר, משמעותי. ישנו ניסוי שבו חיברו לעכברים אלקטרודה ישירות להיפותלמוס, האזור במח שאחראי על תחושת העונג שלנו, שבו מתחילים מעגלי הדופמין, הנוירוטרנסמיטר שמופרש בצורה מוגברת גם כשאנשים לקוחים קוקאין. לימדו את העכברים שבכל פעם שהם לוחצים על דוושה, הם מקבלים פולס חשמלי למרכז העונג, וחווים עלייה במצב הרוח. במהרה העכברים החלו ללחוץ על הדוושה בצורה היסטרית, תוך שהם מוותרים על כל גירוי אחר. הם לא אכלו, ובקושי שתו. הם רק רצו עוד דופמין, וכל חייהם תועלו לכדי לחיצה על הדוושה הזו. העכבר הזה קיבל את החוויה ה”אוטופית” לכאורה הזו. זה מה שאתם רוצים? רוב האנשים יגידו שלא. כי הצורך שלנו במשמעות הוא אינסטינקטיבי, ואנחנו מבינים מיד שהבזקי הדופמין האלה לא יעשו אותנו מאושרים. שמחה לא שווה אושר. המטרה של שמחה היא לאותת לנו שאנחנו מתקדמים לעבר המטרה שלנו. כאשר אנחנו נעים לעבר מטרה וישנה התקדמות משמעותית, אז אנחנו שמחים. לכן החתירה לעבר המטרה יותר חשובה מהשגת המטרה עצמה. בני אדם צריכים איזשהו משא על גבם שיצדיק את הסבל, אנחנו לא יכולים לשהות תמידית במצב של עונג ולחוש משמעות. יש בנו חלק שהוא כמו אטלס, האל מהמיתולוגיה היוונית שנושא את העולם על גבו. תגידו “מי רוצה לעשות את זה? למה שלא יניח את העולם ויילך לעשן ג’וינט?”. בדיוק בגלל מה שהניסוי עם העכברים הראה. לא כל אחד צריך לשאת את העולם, פשוטו כמשמעו, אבל ככל שהמטרה ראויה יותר, כך נחוש יותר משמעות לחיינו.
אז מהו המשא הזה, שבהנחה שהסבל הוא בלתי נפרד מהקיום, בראי האקזיסטנציאליסטים, שיצדיק את הסבל? האם כל משא שהוא יעשה את העובדה?
משא כזה הוא משא שהופך את העתיד לטוב יותר מן ההווה. הרי זו בדיוק המטרה שלשמה אנחנו נעים, כפי שכבר ביססנו, והמטרה הזו לא נמצאת בהווה, היא בעתיד. אבל איך אנחנו יכולים לדעת מה יהפוך את העתיד שלנו לטוב יותר? כדי להשיב על השאלה הזו צריך להבין איך בכלל נולד הקונספט של “עתיד”. בני אדם הם היצורים היחידים בטבע שהצליחו להמשיג את התופעה הזו באופן כל כך ברור.
זאבים יעוטו על גופה ויאכלו אותה מבלי לחשוב על להשאיר לעצמם משהו לעתיד. אצלנו התפתח הרעיון שאם נשאיר לעתיד, אז אולי האני של ההווה יהיה קצת פחות שבע רצון, אבל האני של העתיד יהיה יותר שבע רצון. לאורך הדורות אבותינו שהשכילו ליישם את העקרון הזה, של משא ומתן בין ההווה לעתיד, היו אלו ששרדו טוב יותר מאחרים שחיו רק בשביל ההווה. כולנו נצר לאבות האלה, ולפיכך בכולנו יש היכולת לתכנן לעתיד ולעשות הקרבות. לא כולנו טובים בזה באותה מידה, ולא כולנו מקריבים את אותם קרבנות, וזו אחת הסיבות שאנחנו מקבלים תוצאות שונות. אבל הרעיון של הקרבה במידה רבה מובנה בכולנו.
ראייה נוספת שהחשיבה על העתיד היא מובנית בנו היא העובדה שיש לנו את היכולת לחשוב. רנה דקארט ניסה להבין מה אמיתי, מה הוא הדבר שחסין בפני הספקנות שלו. הוא הגיעה למסקנה “אני חושב משמע אני קיים”, כלומר הוא לא יכול להטיל ספק בקיום של התודעה שלו. החשיבה שלנו מאפשרת לנו לפתח רעיונות, ולבחון אותם בראשנו, או להשוות אותם לרעיונות של אחרים, או לנסות אותם במציאות. אם הרעיון לא עובד, כל שעלינו לעשות הוא לתת לרעיון למות, ולהחליף אותו באחר. בעלי חיים לא יכולים לעשות זאת. קארל פופר, פילוסוף המדע, אמר שיצור שלא יכול לחשוב, יכול רק להתנהג בהתאם לטבע שלו כאן ועכשיו. בעלי חיים מתנהגים לפי קוד גנטי מסוים, והם מוגבלים לאינסטינקטים שלהם ולנסיון החיים האישי שלהם, ואולי לכל היותר של שאר פרטי הלהקה שלהם, כדי לשרוד. אם הם פועלים באופן שאינו תואם את המציאות, הם מתים. אנחנו החלפנו את המוות שלנו עצמנו במוות של רעיון. הרעיון מאפשר לנו לדמיין את עצמנו בעתיד, ולבדוק אם האני העתידי יהיה במקום טוב יותר מהאני העכשווי. אם הרעיון מתברר כשגוי, רק הוא מת, בעוד אנחנו נותרים בחיים. אם הרעיון טוב, אז אכן העתיד שלנו יהיה טוב יותר מההווה.
אז מה יעשה את העתיד טוב יותר?
קל יותר להשיב על השאלה בכך שנגדיר קודם מהו רע. כי טוב זה מושג חמקמק, אבל רע הוא הרבה יותר ברור ובלתי ניתן לערעור. ברגע שאנחנו מקבלים את הטיעון שסבל הוא אמיתי, אז פעולות שמסבות סבל, לעצמי או לזולת, הן רעות. ג’ורדן פטרסון משתמש בדוגמה מאושוויץ: כשהאסירים באושוויץ הגיעו למחנה אחרי נסיעה זוועתית ברכבת שרבים לא שרדו אותה, הורו להם לקחת שקי קמח רטוב ששקלו כ-50 קילו ולסחוב אותם מקצה אחד של המחנה לקצה האחר, ולאחר מכן שוב לנקודת ההתחלה. זהו לעג למשפט “העבודה משחררת”, משום שנותנים להם להתנהג כאילו הם עובדים, אבל המטרה היחידה של העבודה הזו היא להשפיל אותם ולרמוס כל טיפת כבודה ותקווה שעוד נותרה בהם. אין שום דבר פרודוקטיבי בעבודה שלהם. הם יתנהגו כאילו הם עובדים, אבל זה רק יזרז את הדעיכה שלהם ויוסיף לסבל שלהם. זו התגלמות הרוע.
אז מה זה טוב? טוב יהיה ההיפך מזה. כלומר, פעולות שמקטינות את הסבל שלי ושל הזולת. בבואכם לבחור מטרה, שאלו את עצמכם – האם המטרה הזו תאפשר לי להקל מהסבל בעולם? תתחילו מעצמכם, תוכיחו לעצמכם שאתם יכולים לקחת אחריות על עצמכם, ולאחר מכן תתפנו לטפל באחרים ובבעיות בקנה מידה גדול יותר.
פעלו לפי הכלל הזה, כפי שמציע פטרסון: “כמיטב יכולתי, אפעל להקלת הסבל”. פעולה בהתאם לכך תוביל אתכם להטבת ההוויה שלכם ולחיים עם יותר משמעות. אל תפעלו רק כדי להשביע את הדחפים שלכם. פעולה מתוך דחף היא ילדותית ואנוכית, היא קצרת רואי, ולא מתחשבת בהשלכות. משמעות נוצרת כשהדחפים מרוסנים, מיחסי הגומלין בין ההזדמנויות שמופיעות בעולם (שמגרות את הדחפים), לבין סט הערכים שלפיו אנחנו פועלים בעולם שנקבע מבעוד מועד.
תתחילו מהדבר הקטן ביותר שהופך את העולם לטוב יותר. מלנקות את שולחן העבודה שלכם, דרך לסדר את הבגדים בצורה יעילה בארון הבגדים, דרך להזין את הגוף שלכם במזון שתורם לבריאות.
תחושת משמעות עולה מאיזון בין סדר לכאוס
מה לגבי יעדים גדולים יותר? איך תדע שאתה מתקדם לשם, ושאתה פועל נכון? מטרה ראויה היא כזו שבין השאר קשה להשיג אותה. אם קשה להשיג אותה, זה אומר שכרגע חסר לך משהו, זה אומר שאתה צריך לגדול. זה אומר שבדרך למטרה אתה תפגוש רגעים של חוסר וודאות, של כאוס. תחושת משמעות תעלה בך כשתמצא את האיזון המדויק בין הכאוס, החדש, לבין הסדר, המוכר. כשתרגיש שאתה בדיוק על הגבול בין מקסום היכולות הנוכחיות שלך, לבין צעידה לעבר מרחב לא מוכר, מפחיד ומלא פוטנציאל (שאתה עדיין לא יודע אם הוא טוב או רע). המח שלך מורכב משתי אונות, כאשר ניתן להגדיר את התפקיד של כל אחת מהן באופן הזה: האונה השמאלית היא האונה היודעת, היא מחזיקה מפה של העולם לפיה אתה נע. האונה הימנית היא אחראית על בדיקת פערים בין האונה השמאלית לבין העולם. כלומר, בכל פעם שאתה חושב שאתה יודע משהו ואתה נתקל במשהו שמפתיע אותך, האונה הימנית מופעלת, ומכניסה אותך לחרדה (קטנה או גדולה), כי זה הרגע שבו נתקלת בכאוס, משהו לא מסתדר. תחושת משמעות עולה כאשר אתה נע באזור שהוא בסך הכל ממופה, כלומר שאתה מכיר אותו, יודע אותו, רכשת את הכלים כדי להתמודד עם רובו, אבל מדי פעם ישנן הבלחות של כאוס, אזורים חדשים ולא ממופים של כאוס שטרם חקרת ושמאלצים אותך להכניס לתוכם סדר. אם האזור הכאוטי גדול מדי אתה בחרדה משתקת ולא מסוגל לתפקד. אם האזור הממופה גדול מדי, אז אתה באזור הנוחות, משעמם לך מדי, אתה תרגיש תקוע. האיזון המדויק בין שתי האונות הוא זה שיוצר תחושת משמעות.
מה עושים כשהמשא לא מצדיק את עצמו?
מה לעשות אם הקרבתי, ועדיין לא הגעתי ליעד שלי? כשנראה שההקרבה הייתה לחינם? אז יש לנו סיפור במקורות שלנו שמדבר בדיוק על זה – הסיפור של קין והבל. ראשית, צריך להבין שהקרבה זו תופעה שמופיעה בבני אדם כבר אלפי שנים. בשלב מוקדם יחסית בהיסטוריה שלנו, אחרי שהבנו את הרעיון של עתיד, התחלנו לאמץ טקסים שמגלמים את המשא והמתן בין ההווה לבין העתיד – זהו טקס העלאת הקרבן. הרעיון הוא שככל שאני מקריב משהו שהוא יותר בעל ערך, כך אקבל עליו תגמול גדול יותר בעתיד. בסיפור של קין והבל, הבל, בנם של אדם וחווה, זוכה לאהבת אלוהים, ואילו קין לא. הבל מקריב קרבן איכותי ויקר (בשר) ואילו קין מקריב קרבן זול (פרי האדמה). הסיפור בעל משמעות עמוקה, אבל אפשר לפרש את ההתייחסות לסוג הקרבן כרמז לסיבה לכך שהבל זוכה לאהבת הזולת והאל, ואילו קין לא. קין ממורמר על כך שדבר לא הולך לו כפי שרצה, על אף שהוא מאמין שהוא מקריב מעצמו. הוא פונה לאל כדי להבין למה הוא דוחה את הקרבן שלו, והאל עונה לו בדיוק את התשובה שהוא לא רוצה לשמוע – שהוא צריך להמשיך לעבוד ולהפסיק להתלונן, ושייתכן שהוא רימה את עצמו ואחרים כל הזמן הזה. מה שאנחנו יכולים להבין מכך הוא שלפעמים אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים את ההקרבות הנדרשות, אבל בעצם באיזשהו מקום עיגלנו לעצמנו פינות, הקרבנו בלב לא שלם, לא נתנו את כולנו. אבל יותר מזה, הסיפור גם אומר לנו מה קורה לאדם שמרגיש מרומה, שמרגיש שהחיים באמת כפויי טובה עבורו – זה יכול להתחיל מהקרבה שלא ניתנה מכל הלב, ההקרבה לא משתלמת (נדחית בידי אלוהים או המציאות), טינה מהולה בכעס נוצרת מהדחייה הזו, שמובילה לשקיעה לתוך מרירות ורצון לנקום, ההקרבות הבאות הן אפילו פחות מושקעות ומשם הדרך לגיהנום סלולה.
מה שאנחנו יכולים להבין מהסיפור הזה הוא שלא תמיד ההקרבות שלנו יישאו פרי. אבל הדרך הבריאה להתמודד עם אכזב ותסכול, שללא ספק יגיעו במסגרת הסבל הקיומי של החיים, היא להסתכל פנימה, לראות איך אפשר להשתפר, ולהקריב קרבן גדול אף יותר בפעם הבאה. דבר טוב לא מובטח לנו, אבל אנחנו יודעים בוודאות מה קורה אם בוחרים בדרך השנייה – הרס עצמי או רצחנות, כפי שקין רצח את אחיו הבל מרוב קנאה וכעס. על מנת לא להגיע לשם, חשוב תמיד לא לחשוב במושגים של “מגיע לי”, אלא להתבונן פנימה, לראות היכן לא עשינו מספיק, ולאזור אומץ לנסות שוב, יותר חזק.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
