למה תמיד הנסיך מציל את הנסיכה ולא הפוך?

הפילוסוף המודרני דייויד יום בן המאה ה-18 אמר שעובדות מדעיות לא יכולות לעזור לנו להבין איך להתנהג. כלומר אי אפשר לגזור טיעון מוסרי מטיעון עובדתי. זו כמובן טענה שלא הייתה יכולה להיות מנוסחת על ידי פילוסופים מיוון העתיקה, או על ידי האנשים החכמים שכתבו את התנ”ך או מיתולוגיות אחרות, כי לא היה מדע אז. לכן, עד להופעת המדע, באילו שאלות האנשים החכמים של לפני אלפי שנים ואף לפני-כן עסקו? הם עסקו בשעלות אתיות, כלומר איך על האדם להתנהג? מה זה אומר להיות אדם? זה משהו שהאדם המודרני לא מבין, ואני יכול להעיד על עצמי שעד לא מזמן גם אני לא הבנתי – המיתולוגיות והסיפורים שמלווים אותנו מאות ואלפי שנה לא ניסו לענות על שאלות מדעיות. תמיד אמרו לי שבני אדם תהו מניין מגיעה השמש, אז הסבירו להם שהשמש היא אל, וכך השביעו את הסקרנות שלהם. אבל זה לא נכון. ברובד האתי, סיפורי התנ”ך, למשל, הם לא פחות עמוקים ומשמעותיים, מכל סיפור מודרני. כי הבעיות האתיות שאנו מתמודדים איתן היום הן אותן בעיות שמלוות אותן משחר האנושות. איך לגדל ילדים, או להתנהל עם הפרטנר שלך כשיש לכם קונפליקט אלה לא שאלות שצצו במאות האחרונות.

אז איך נתנו מענה לשאלות האלה? קודם כל, אפשר להסתכל על האנשים מסביב ולראות איך הם מתנהגים, ולחקות את מי שמתנהג באופן שמיטיב איתו, וזה בדיוק מה שכולנו עושים ממש טוב. אנחנו חקיינים מעולים, כמעט מרגע שאנו נולדים. נניח שזיהינו התנהגות מסוימת שבבמוצע כאשר פועלים לפיה לאורך זמן, התוצאות הן חיוביות, ונניח שההתנהגות הזו מובילה לאותן תוצאות חיוביות לא רק אצל אדם ספציפי, אלא אצל כל מי שנוהג כך. או אז אפשר לומר שמצאנו דרך התנהגות שהיא אתית, כלומר שעוזרת לנו לחיות חיים טובים יותר.

עכשיו יש בעיה נוספת, והיא – איך אנו מלמדים את כל שאר האנשים את ההתנהגות הזו, כדי שגם הם יוכלו לחיות חיים טובים? אחד הדברים שכמאמן לזוגיות אני רואה מדי יום ושמתבהרים מאד מעבודה עם אנשים על להיטיב את חייהם, הוא שיש פער עצום בין ההתנהגות החיובית עצמה, לבין היכולת לנסח אותה במילים. נסו רגע לחשוב כמעט על כל מאמר שקראתם במדור יחסים כלשהו שמכיל כללי עשה ועל תעשה. האם הצלחתם ליישם את הכללים האלה, וגם אם הצלחתם, האם הכללים האלה באמת עזרו לכם? אז בתור מי שגם מנסה לכתוב תכנים שמביאים תועלת, יש פער ענק בין האינפורמציה שהמילה הכתובה יכולה להעביר לבין ההתנהגות עצמה. ללמוד איך להתנהל במערכת יחסים מתוך ספר זה כמעט כמו ללמוד לשחות מתוך ספר. זה לא עובד.

אבל יש שלב ביניים בין חיקוי של מישהו על ידי התבוננות בו, לבין ניסוח כללים באופן מילולי, והוא – סיפור, כשסיפור יכול להיות או כתוב, או מומחז. למה סיפור? קודם כל, כי סיפורים תופסים את תשומת הלב שלנו. אנו מחווטים ללמוד דרך סיפורים, כנראה כי מאז ומתמיד בני אדם ישבו סביב המדורה וסיפרו סיפורים. יש משהו בסיפור טוב (מה זה סיפור טוב – בהמשך), שאוחז בנו ולא מרפה. סיפור טוב באמת מרתק גם ילדים וגם מבוגרים, וזו ראייה חזקה לכך שיש בנו משהו מולד שמתמגנט למבנה של סיפור טוב. זה גם אומר שיש לסיפור טוב מבנה, אז מה הוא המבנה הזה?

כשאנו מאזינים לסיפור טוב אנו במתח כשהגיבור בסכנה, אנו מקווים שהפעולות שלו יצליחו, ואנו שונאים את האנטגוניסט. זה אומר שאנו מזדהים עם ההתרחשויות, אנו רואים אותנו בתוך הסיפור. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שמיליוני אנשים ברחבי העולם מזדהים עם ילד עם צלקת בצורת ברק שעושה קסמים, כשלאף אחד אין את היכולות שלו? כי סיפור טוב לא מתאר את המציאות, אלא הוא מצליח לזקק תופעות שחוזרות על עצמן במציאות של הרבה אנשים לאורך זמן. לכן, במידה רבה, הוא יותר אמיתי מהמציאות, הוא מטא-מציאות, הוא מדגים לנו תופעות שהן נצחיות, שמאפיינות לא רק אדם ספציפי, אלא בני אדם בכלל.
כולנו הגיבורים של החיים שלנו, אנחנו נעים לעבר מטרה כלשהי וחווים התנגדויות (אנטגוניסטים). אנחנו יוצאים מהמוכר והבטוח אל הלא נודע, מנסים לכבוש אותו, ואם אנחנו מצליחים אנו זוכים בפרס. זו הסיבה שהדרקון, שמייצג את הלא נודע והמסוכן, שומר על זהב. זו גם הסיבה שמליפיסנט הופכת לדרקון לפני שהנסיך הורג אותה, כי דרקון הוא מעין שילוב של כל הטורפים המסוכנים לאדם כפי לאורך ההיסטוריה האבולוציונית – נחש, ציפור טרף, ואריה, ובנוסף הוא יורק אש. זו גם הסיבה שהגיבור תמיד יוצא מהממלכה שלו, מהמוכר, כדי לחזור אליה מחושל יותר, כפי שאנו יוצאים מבית הורינו כשאנו נערים, וחוזרים לממלכה שלנו, לתרבות שלנו, כבוגרים, ומטמיעים בתרבות הישנה את הרוח החדשה של הנעורים. לכן סימבה יוצא אל המדבר כאשר הוא מסולק מהממלכה. לכן פינוקיו צריך להציל את אביו מבטן הלוויתן, כי האב מסמל את התרבות הישנה והזקנה שהדבר היחידה שמחזיק אותה הוא הדור הצעיר. לכן בני ישראל צריכים לעבור 40 שנה במדבר לפני שהם יכולים להגיע אל הארץ המובטחת, כי זה בעצם הסיפור המפורסם בעולם על יציאה לעצמאות.

אז לסיפור טוב יש מבנה, תופעה אנושית מזוקקת, והמבנה הזה טבוע גם בתוכנו. קארל יונג קרה למבנים הטבועים האלה שבנו ארכיטיפים. ארכיטיפ זה כמו תבנית בנפש שלנו שמוכנה להתמלא על ידי החוויות שנצבור מהעולם. לצורך העניין, יונג טען שכולנו נולדים עם תבנית של אמא. כשפעוטה בת 4 משחקת “אמא” לבובה היא לא מחקה בדיוק את ההתנהגות של אמא שלה. היא מזקקת את ההתנהגות של אמא וגם מוסיפה דברים משלה. איך היא יודעת לעשות את זה? בין השאר כי הנפש שלנו נולדה מוכנה עם הארכיטיפ של אמא. כלומר, אנו נולדים כבר עם סט הפעולות הבסיסי של מה זה אמא טובה. “איך להיות אמא טובה?” זו שאלה מוסרית שקשה מאד לנסח לה כללים מילוליים, אבל כאשר אנו רואים דמות בסיפור של אמא טובה אנו יודעים מיד שזו אמא טובה, ואנחנו לא צריכים הסברים להתנהגות שלה, אנחנו פשוט מבינים. ואם אנחנו עולים ברמת ההפשטה מאמא טובה לאדם טוב, אז מה התבנית, מה הארכיטיפ לאדם הטוב? זהו ארכיטיפ הגיבור. לכן בכל סיפור יש גיבור, ולכן אף אחד לא צריך להגיד לנו מי הגיבור, או עם מי להזדהות בסיפור. אנחנו אוטומטית יודעים בעד מי אנחנו. אפילו תינוקות בני מספר חודשים מסוגלים להזדהות עם הגיבור ולהירתע מהנוול, כי כבר קיימת בהם ההבנה של מהי התנהגות טובה או התנהגות רעה.

אז למה הנסיך תמיד מציל את הנסיכה ולא הפוך?

כדי להשיב לשאלה הזו עלינו להבין תחילה את הסיפור של היפיפיה הנרדמת. בסיפור המלך והמלכה מביאים לעולם ילדה אחרי שניסו לאורך תקופה ממושכת ללא הצלחה. היא נולדת בריאה ויפה והם עורכים לה טקס הטבלה ומזמינים את כולם, פרט למליפיסנט, המכשפה. היא מלכת השאול, מייצגת את האלמנט השלילי של הנקבי. מלפיסינט נעלב ומכריזה שמכיוון שלא הזמינו אותה, ביתם תמות כשימלאו לה 16. אלא שאורורה ניצלת בעזרת הפיה הטובה שממתיקה את העונש לשינה ממושכת.

מה הרעיון שעומד מאחורי הסיפור? אם ההורים שלך מגוננים עליך יותר מדי מהצד האפל של החיים כשאתה ילד, אז כשאתה בוגר אתה תהיה תמים ושברירי מדי בכדי להתעמת עם הצד הזה, ותעדיף לא להיות מודע אליו (חוסר המודעות מיוצג בתרדמת). יהיה עליך להיות מחולץ מהמצב הזה, ופה הנסיך נכנס לתמונה, או שזה יכול להיות האלמנט הסמלי של הזכרי בתוכך שחוקר את העולם, כלומר מכניס סדר לתוך הכאוס.

אז אפשר לשאול למה דווקא הנסיך מציל את הנסיכה מתרדמת, ולא הפוך? אבל לפני כן צריך לשאול למה בכלל צריך לייצג אלמנטים מהחוויה של הקיום שלנו כדמויות? כלומר, יש את החוויה של להתפכח מהתמימות הילדית, או פשוט להתבגר. למה החוויה הזו צריכה להיות מיוצגת כדמות, או כאישיות? כי כבני אדם, כשאנחנו עוברים את החוויה הזו בעצמנו, אנחנו למעשה מגלמים את הדמות הזו, או לפחות מנסים לגלם אותה כמיטב יכולתינו. הרי הדמות היא אכריטיפ, אי אפשר להיות יותר גיבור מארכיטיפ הגיבור, אבל אפשר לגלם את הגיבור בחיינו הקטנים שלנו.

אז למה דווקא ארכיטיפ הנסיך הוא זה שמפיח תודעה בנסיכה (באמצעות נשיקה)? הנקבי מסמל את מה שלא ידוע, את הכאוס, את מה שעוד לא גילינו. למה? כי כזה הוא הטבע, מלא תעלומות, הוא אינו בשליטתנו, והוא מקור גם לצרות (מחלות למשל), וגם לחסדים (מזון, למשל), והטבע הוא נקבי. למה? כי הטבע בורא, כמו שהאישה בוראת. לכן לטבע קוראים אמא טבע.

אבל למה הסדר, או התודעה, מיוחס לזכרי? ראשית, כי הוא המשלים לנקבי. שנית, כי ההיררכיה, הסדר, אצל הגברים בשבט היא הרבה יותר ברורה, משום שנשים בוחרות את הגברים האלה לפי מיקומם בהיררכייה. כך ששושלת של צאצאים נקבעת לפי הגבר, פשוט כי רוב הגברים בשבט לא זכו להתרבות, אלא מיעוט של גברים שהיו גבוהים בהיררכייה. שלישית, בגידול צאצאים, אלו האבות שנוטים לקחת את תפקיד הדחיפה והעידוד של הילד אל עבר הלא נודע, בעוד התפקיד האמהי הוא יותר מגונן ושומר קרוב. רביעית, כל אדם עובר תהליך של ריסון הטבע שלו, כלומר של תרבות. אם הטבע הוא נקבי, אז תהליך הריסון שלו, סיוג הטבע לתוך כללים, הוא זכרי. לכן תרבות באנגלית, נקראת גם father culture.

אז “היפיפיה הנרדמת” הוא סיפור אחד מני רבים שמשקף את התבנית העמוקה הזו מהמציאות הקולקטיבית של כל בני האדם.
“פרוזן” לעומת זאת, הוא לא סיפור שנאמן לארכיטיפים, ולפיכך הוא לא נוצר באופן אורגני. “פרוזן” הוא נסיון לקדם אג’נדה פמיניסטית באמצעות סיפור אגדה, ולכן הוא הרבה פחות עמוק משום שהוא לא משקף זיקוק של תבנית מהמציאות שחוזרת על עצמה. מה שרבים לא מבינים הוא שהסיפור של היפיפיה הנרדמת הוא לא סיפור על כך שנשים זקוקות לגברים כדי להציל אותן, ושהן אינן יכולות להסתמך על עצמן. כל הדמויות בסיפור, כל הארכיטיפים, קיימים בכל אחד ואחת מאתנו. הנסיך הוא לא גבר טיפוסי, אלא ייצוג לאלמנט הזכרי, החוקר, המודע, שקיים בכולנו. כך גם הנסיכה אינה אישה טיפוסית, אלא מייצגת את האישיות השברירית והלא מפותחת שקיימת בכולנו, וכן, ייתכן שהייצוג הזה מדויק יותר כאשר מדובר באישה בתולה, מאשר בגבר.