למה חלומות הם בעלי משמעות

חלומות הם ערוץ מזוקק של משמעות. הם כמו מטה-סרט. בסרט טוב, כל סצינה היא בעלת משמעות. איך סרט יכול להיות משמעותי לכל מי שצופה בו, אם כל אחד הוא אינדיווידואל עם עולם סובייקטיבי משלו? ואיך יכול להיות שגם ילד בן 5 וגם אדם בן 70 יכולים לראות סרט של דיסני ולהתחבר אליו? קארל יונג הסביר את התופעה באמצעות הרעיון של תת-המודע הקולקטיבי, לפיו התודעה שלנו, של כל בני האדם מעוצבת כבר באופן כזה שהיא מחפשת משמעות באותם מקומות. כלומר, הדברים המשמעותיים בעולם יהיו משמעותיים לכולנו. אפשר להסביר את זה מבחינה אבולוציונית: כדי לשרוד, אתה צריך למקד את תשומת הלב שלך על הדברים הכי חשובים, כי אין לך באמת יכולת לקלוט את העולם כפי שהוא. למעשה, מה שאנחנו קולטים מהעולם הוא שבריר ממה שהוא באמת. אז אנחנו צריכים למצות את כמות האינפורמציה הזעירה שנכנסת למח שלנו עד תום ולהפיק ממנה את המיטב. לכן אנחנו כל כך חסרי סבלנות לסיפור בלי פואנטה. מה זה פואנטה? Point, נקודה. כלומר, סיפור צריך לכוון לאנשהו, אחרת אין לו משמעות, ומה שאין לו משמעות לא מעניין אותנו. התודעה שלנו בנויה למשמעות, הצורך שלנו לכוון למשהו משמעותי הוא אינסטינקטיבי. אנחנו עושים זאת מבלי שאנחנו מודעים לכך בכלל. כשאנשים אומרים שאין משמעות לחיים שלהם, הם סובלים מאד והחיים שלהם הם בליל אחד גדול של אכזבה, ייאוש, דכאון וחרדה. כי כשאין לך למה לשאוף, אין גם מה שיתגמל אותך. הרגשות החיוביים שלנו נועדו למטרה אחת – לתגמל אותנו כשאנחנו עושים משהו שתורם לנו. אם אין לך מטרה בחיים – אתה נותר רק עם כאב, מבלי שום דבר שיכול לספק לך הצדקה לכאב הזה.

האינסטינקט שלנו למצוא משמעות כל כך עמוק, שכשאנחנו רואים חפץ כלשהו, מה שאנחנו רואים, או תופסים קודם, זה לא את החפץ עצמו, אלא את השימוש שלו. כשאנחנו רואים כסא, אנחנו לא רואים את הכסא, אלא אנחנו רואים משהו שאפשר לשבת עליו. דוגמה קלאסית לרעיון הזה מופיעה כשאנחנו נותנים לילדים לצייר. כשילד מצייר (וגם כשמבוגר, אבל אצל ילד זה יותר בולט) הוא מצייר ייצוג של הדבר, ולא את הדבר עצמו, אבל כולנו מבינים מיד שהריבוע הגדול, ובתוכו שני ריבועים קטנים ומעליו משולש – זה בית עם דלת, חלון וגג. דוגמה נוספת היא שכאשר אנחנו מסתכלים על סרט מצויר, גם כשהוא מצויר באיכות נמוכה, החוויה שלנו לא נפגמת. מבחינתנו הדמות הדו-מימדית שאנחנו צופים בה היא יישות לכל דבר ועניין, וכשאנחנו צופים בסרט אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא אמיתי. לכן חלומות הם מטה-סרט, במובן שהם רק משמעות, בלי כל האילוצים שהמציאות כופה על סרט, בין אם טכניים, ובין אם עלילתיים. בחלום אנחנו יכולים לקפוץ בזמנים ובמקומות, ובזמן החלום לא נבחין שמשהו אינו כשורה. 

ישנו סיכוי של 80% שאדם יחווה רגש של חרדה, עצב, כעס או רגש שלילי אחר, לעומת 53% שאדם יחווה רגש חיובי במהלך חלום. חלומות נוטים להתמקד בעיבוד של איומים. איום יכול להיות גם משהו שלא מתיישב עם התפיסה הנוכחית של העולם שלפיה אני פועל. הפער בין התפיסה שלי לבין מה שאני חווה בפועל מתפרש אצלי כאיום, ועל פערים כאלה חלומות באים לגשר. לכן חלומות עוסקים בדברים שאנחנו צריכים להבין, אבל עדיין לא מבינים. לכן כשאנחנו חושבים על החלום שלנו, הוא לא נראה לנו הגיוני, משום שהחלום עוסק במשהו שאנחנו לא מבינים עדיין.

אז מאיפה מגיע החלום, אם הוא מכיל משמעות שאנחנו לא מצליחים לפענח? מי יצר אותו אם כך? אז החלום הוא בחלקו יצירה שלנו, במובן שאנחנו רגילים לחשוב עליו כ”אני”, ובחלקו הוא יצירה של רכיבים עמוקים בתת המודע שטבועים בנו, אלו שעוצבו על פני מאות אלפי שנה כדי לנווט אותנו כהלכה בעולם על ידי כך שהם יצביעו לנו על הדברים המשמעותיים.

איך אנחנו יודעים שדבר מה הוא בעל משמעות? הוא מעורר בנו רגש. לכן חלומות ייטו לייצג חוויה רגשית, יותר מאשר חוויה אינטלקטואלית. אז אם חלום עוסק בפחד, הוא יציג לנו את כל הדברים שמייצגים פחד עבורנו. לכן הדרקון הוא דמות כל כך נפוצה במיתולוגיה, כמו גם בחלומות, משום שהוא מורכב מכמה דברים ביחד, שכל אחד מהם מהווה סכנה – לטאה, עוף דורס, יורק אש. לפיכך הלוגיקה בחלום היא שכל הדברים שיוצרים את אותה הרגשה הם אותו דבר. כי, שוב, חלום הוא משמעות מזוקקת. סכנה היא משמעותית, כי היא יכולה להרוג אותנו, אז היא מעוררת פחד. החלום לא עוסק בסכנה ספציפית בהכרח, אלא במושג של סכנה, והמוצג של סכנה מיוצג על ידי כל הדברים שמפחידים. לכן ילדים יחלמו על מפלצות ודרקונים, משום שהחלום נועד ללמד אותם שיש סכנות בעולם, והם אמורים לנסות להתגבר על הסכנות האלה, כי זה מה שיידרש מהם בהמשך חייהם. הסכנה הספציפית לא רלוונטית.

אם תספרו לחבר או לאיש מקצוע על החלום שלכם, אתם תדעו כשהפרשנות שלו לחלום היא נכונה, ולא כופה איזושהי תיאוריה על החלום, כי אתם תרגישו שהפרשנות מורידה לכם אסימון. הפרשנות מכניסה חלק חסר לפאזל, ולכן פתאום אפשר לראות את כל התמונה, כשעד לאותו רגע זה רק אוסף של ייצוגים שלא קשורים אחד לשני.

אמרנו שהתודעה שלנו מסתכלת על העולם ועל חפצים מבעד לפריזמה של משמעות, כלומר איך אנחנו יכולים להשתמש במה שאנחנו רואים כדי לקדם אותנו לעבר המטרה שלנו. לכן, ברמה עמוקה יותר, בתודעה שלנו העולם מורכב מקטגוריות של רגשות ומוטיבציות. יש דברים שגורמים לנו לשמוח, ויש דברים שגורמים לנו לפחוד ויש דברים שגורמים לנו לכעוס, וכל אותם הדברים האלה, מבעד לרמת ההסתכלות העמוקה הזו – הם אותו דבר. כלומר, ייתכן שאובייקטיבית הם שונים, אבל אנחנו לא מסתכלים על העולם אובייקטיבית, ולכן, מנקודת מבטנו, ישנו חוט מקשר בין כל הדברים שנכנסים תחת אותה קטגוריה תפיסתית. ברמה מסויימת איבדנו את הקשר עם תפיסת העולם הזו, כי החשיבה שלנו היא הרבה יותר מדעית. לכן, הדברים שנחשבים אמיתיים מבחינתנו, לפחות ככל שאנחנו מודעים אליהם, הם הדברים שאנחנו יכולים להוכיח ושיש להם ראיות. אבל זו לא הסתכלות נכונה, היות שאנחנו לא מסתכלים על העולם כאוסף של דברים אובייקטיביים, אלא כאוסף של דברים עם משמעות, ומה שאין לו משמעות, לא נכנס לתודעה שלנו בכלל. אז מבחינת המדע, הדבר היחיד שמשמעותי הוא מה שאפשר למדוד ולהוכיח, אבל התודעה שלנו לא מסתכלת על העולם כך, ולכן עבורה החלום יכול להיות יותר אמיתי מכל דבר שאנחנו חווים במציאות האובייקטיבית.

אנחנו מתנהגים באופן שאנחנו לא מבינים כל הזמן. למשל, לא ברור לנו למה אנחנו מתאהבים באנשים שברור שלא רוצים אותנו בחזרה, או שקשר איתם יכול להזיק לנו, ולמרות שהמניע לא מובן לנו, אנחנו ממשיכים לפעול. זה אומר שיש בתוכנו כוחות עמוקים שאין לנו תמיד גישה ישירה אליהם, והם מפעילים אותנו בין אם אנחנו מבינים אותם ובין אם לא. לכן אנחנו צריכים פסיכולוגים או סוציולוגים שיסבירו לנו למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים. למעשה, הנסיון להבין את ההתנהגות שלנו מופיע אולי משחר ההסיטוריה שלנו, ובוודאי באלפי השנים האחרונות באמצעות סיפורי מיתולוגיה, מחזות ואמנות – כי אלה הם ייצוגים של ההתנהגות האנושית, ולכן כולנו יכולים להתחבר ליצירות האלה. מהיכן היצירות האלה באות? למה כשאנחנו רואים מחזה טוב, אנחנו חווים אותו בצורה כל כך חזקה? הסיבה לכך היא שמה שבני אדם עשו כל השנים הוא להסתכל על אחרים ולנסות לחלץ מההתנהגויות שלהם תבניות שאמורות להסביר לנו מה זה אומר להיות בן אדם. השאלה איך אנחנו צריכים להתנהג מעסיקה אותנו עד היום. אז התבניות להתנהגות שהיא נכונה מוטבעות בנו, היות שרק מי שהתנהג “נכון” שרד. כך שהערכים שלנו הם לא תוצר של הבחירה המודעת שלנו. הדברים שאנחנו תופסים כחשובים וכראויים לתשומת לב הם לא תוצר של הבחירה, משום שאנחנו אפילו לא מודעים לתהליך הבחירה הזה, המח שלנו כבר מכיל את התבניות שאמורות לכוון אותנו לדברים שחשובים – בין אם מדובר בדברים פיזיים, כלומר על מה להסתכל ולמה להפנות את הקשב, ובין אם מדובר ברעיונות או סיפורים. לכן סיפור טוב הוא סיפור מעניין ובעל משמעות, כי יש דברים מסויימים שאנחנו מוצאים כמשמעותיים, כלומר, שיש להם פואנטה, משהו שמוביל אותנו לנקודה מסויימת, שמשרת את המטרה שלנו, ויש דברים שהם לא רלוונטיים. אנחנו לא בוחרים איזה סיפור יעניין אותנו, ולפיכך אנחנו לא בוחרים מה ערכי ומה משמעותי. המשמעות היא יותר קדומה מאתנו, והיא אבסולוטית, ואנחנו מתאימים את עצמנו אליה, ולא הפוך. זה בדיוק הרעיון של הפסיכואנליטיקאים, ובפרט של פרויד, לפיו המחשבות, התפיסות והפעולות שלנו מושפעים מכוחות לא מודעים שאינם חלק מהשליטה הרצונית שלנו. כלומר, אנחנו אוסף לא מאד מגובש של מוטיבציות שלאו דווקא פועלות בהלימה אחת עם השנייה, וכל אחד מהחלקים האלה הוא כמו אישיות בפני עצמו, עם מניעים משל עצמו. זו הסיבה שבעת העתיקה התייחסו לחלקים האלה כאל אלים – אל הזעם, אלת התשוקה – כי הם זיהו שכשאנחנו מאד כועסים, למשל, אנחנו מוחזקים בידי הכעס, הוא שולט בנו, ולא אנחנו בו. בנוסף לכך, כולנו מתנהגים באותו אופן כשאנחנו נשלטים בידי הכעס הזה, ולכן הוא יוצג על ידי אל, משום שהוא בכל מקום, הוא קבוע, והוא לא משתנה עם הזמן.

קארל יונג חקר את הקשר בין חלומות לסיפורי מיתולוגיה, משום שהוא זיהה אצל מטופלים שלו מוטיבים חוזרים שדומים לאלו שמופיעים במיתולוגיות. ההסבר שהוא נתן לתופעה הזו הוא שהחלום הוא המקור למיתולוגיה, שם הסיפור נוצר. אנחנו יודעים שסיפורי מיתולוגיה הם סיפורים שמלווים אותנו אלפי שנה, זה אומר שיש בהם מסר עמוק ובעל משמעות. אז יונג חשב שהמטרה של חלומות היא להביא למודעות חוויות מהמציאות שאנחנו עדיין לא מבינים. לכן חלומות יכולים להיות כל כך רפויים מבחינת כללי המציאות, משום שהם מנסים לתווך בין המציאות המוכרת שלנו שאותה אנחנו פחות או יותר מבינים, לבין רבדים בחוויה הקיומית שלנו שעדיין אין לנו גישה אליהם, אבל שהם כן משמעותיים עבורנו.