טרמינולוגיה חד צדדית
אחת הסיבות לכך שגברים פוחדים להתחיל עם נשים, בעיניי, היא קודם כל בגלל הטרמינולוגיה. המילה להתחיל עם אקטיבית, ומרמזת שהצד השני פסיבי לחלוטין. בפועל זה לא המקרה. בדרך כלל באינטראקציה בינאישית יש הדדיות כבר מהרגעים הראשונים.
הרגעים הראשונים מתחילים לפני שהמילה הראשונה יוצאת. במרחב משותף, לרוב כשאדם מעניין אותנו נרצה להיות בסמיכות אליו. אז אם מישהי נמצאת בסמיכות אליך גם כשאתה משנה את מקומך, ייתכן שהיא מעוניינת בך. בד”כ ייווצר קשר עין לפני תחילת השיחה. כשאנחנו פתוחים לדבר עם אדם אחר, אנחנו ניצור איתו קשר עין. אם, לעומת זאת, אנחנו נמנעים מאינטראקציה, לא נסתכל עליו גם כשהוא מסתכל עלינו.”
הפחד מעמימות
הפחד נובע גם מכך שאין חוקים ברורים. האופן שבו החוקים מוגדרים הוא אחרי שמשהו השתבש. כשמישהו נפגע, אז עברת על הכלל. אבל אתה יכול לעבור על הכלל הזה מאה פעמים, מבלי שקיבלת שום תגובה שלילית, ואז כשאתה כן מקבל תגובה שלילית, אתה חושב, או שאומרים לך, שעברת על הכלל. יש פה שתי בעיות: אחת, לקבוע את הכלל לאחר פגיעה, ולא מתוך חשיבה מעמיקה, מוביל לכך שהכלל כנראה ישתנה עוד הרבה. שנית, כשאדם נפגע, ההסתכלות הפשטנית והילדית היא להגיד שזה כי מישהו אחר פגע בו. אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון. אנחנו יודעים גם שלפעמים אנחנו מרגישים רע ביחס לאקט מסויים רק בדיעבד. אז האם זה אומר שהאקט הזה היה נכון באותו רגע? ייתכן שלא, אבל המסקנה היא לא בהכרח שהצד השני אחראי לכך, אלא שלא חשבת על המעשה הזה מספיק טוב באותו רגע.
יחס שונה לנשים ולגברים
יש פחות אמפתיה לגברים מאשר לנשים. גברים נתפסים כיותר חזקים, ולכן אם אתה נפגעת ממישהי, כנראה שתאשים את עצמך, ואף אחד לא ירחם עליך, ייתכן שאף יגידו לך שזה מגיע לך. כשמישהי נפגעה ממך, אתה כנראה תרגיש אשם מיד, והחברה תתייצב לצידה. אז ברור שאתה תירתע מלקחת יוזמה, כשאתה יודע שתפיסת האחריות ברמה החברתית, וגם בעיניי עצמך סביר להניח, כלפיך וכלפיה, ביחס למה שקורה באינטראקציה ביניכם, איננה זהה, ומטילה עליך יותר אחריות.
יחס אמביוולנטי בהקשר לסקס
יש סתירה בחברה שלנו ביחס למיניות ,ויצירת קשר היא נגזרת של אנרגיה מינית. התרבות הפרוגרסיבית גורסת שסקס הוא מותר על כל צורותיו וביטוייו, ואין להטיל עליו שום מגבלה, ובאותה נשימה, סקס הוא כל כך מסוכן, שכל יוזמה שלו, במיוחד אם היא מצד של גבר לאישה, היא פגיעה בפוטנציה. קשה לשמור על קוהרנטיות לוגית או פרקטית כמדברים, מחד, על מאה אחוז הסכמה, ועל חינוך דור הילדים והנוער לבדוק כמה וכמה פעמים עם הצד השני את הגבולות שלו, ובד בבד לקדם מסרים של התרת כל רסן על ביטוי המיניות. באינטראקציה רומנטית תקינה יש גם מן המסתורין, ומן הלא נודע. אם הכל היה צפוי, אנשים היו מאבדים עניין. הטענה של הפרוגרסיבים היא שקשה להבחין בין פלרטוט שנעים לשני הצדדים, לבין אונס. אבל זה לא נכון, אפשר להבחין היטב בין שני הדברים האלה.
הבדלים באינטרסים של נשים וגברים
האינטרסים של גברים ונשים הם לא זהים, אלא שהפילוסופיה הפרוגרסיבית הפוסט מודרניסטית גורסת שאין הבדל בין גברים לנשים. הבעיה עם הטענה הזו היא שהיא לא נכונה עובדתית. אנחנו רואים הבדלים מובהקים בתכונות אישיות בין גברים לנשים, ואנחנו יודעים שהן לא נובעות כתוצאה מהסללה חברתית. אנחנו יודעים, למשל, שההעדפות של גברים בנשים שונות מההעדפות של נשים בגברים. גברים מחפשים בנשים סימנים לפוריות, ולכן המראה שלהן מהווה מרכיב משמעותי מאד בהחלטה אם לגשת אליהן או לא. נשים, לעומת זאת, שמות יותר דגש על יכולת כלכלית, ולכן תכונות שמעידות על יכולת כלכלית (כמו שאפתנות ומעמד חברתי) ימלאו תפקיד חשוב יותר בבחירה שלהן.
תקשורת לא מילולית כבסיס לחיזור
תקשורת בין גבר לאישה מבוססת במידה רבה על מסרים שלא עוברים במילים. אבל הכללים שכביכול מנסים ליצור מתייחסים למלל בלבד. אי אפשר שלא לחוש תסכול מכך, כי מצד אחד, הכלל אומר שאתה צריך לבדוק הסכמה מילולית, רצוי יותר מפעם אחת, אבל כשבחורה נענית לחיזורים שלך, או מסרבת, היא לא עושה את זה על בסיס התקשורת המילולית שלך בלבד, אלא על בסיס הרבה מאד דברים, שחלקם עדיין לא ממש ברורים לנו. אנחנו לא לגמרי יודעים מה יוצר משיכה כלפי אדם אחר, וגם אתה לא לגמרי יודע למה בחורה אחת מושכת אותך, ואחרת לא, במיוחד כשהן נראות זהות בפרמטרים שאנחנו יכולים להבחין בהם. אז אתה מרגיש מבולבל, כי אף אחד מהקצוות לא נותן לך מענה, ולאמצע אין סבילות, כי הראייה, במיוחד בקרב הקיצוניים, היא מאד של שחור ולבן.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.