מאמר ראשון בסדרת המאמרים שלי על נרקיסיזם, והפעם – למה נרקיסיסטים כל כך רוצים לבדל את עצמם מאחרים, כיצד בושה מנהלת אותם, כיצד מתנהג הורה נרקיסיסט, ולמה נרקיסיסטים מסתכלים על אנשים מלמעלה?
מבינת הנרקיסיסט רוב האנשים לא ראויים להיות איתו בכלל, בטח לא בקשר רומנטי
“יש לי המון מחזרים, פונים אליי בלי סוף (לרוב היא תציין גם את הכמות של הפניות שהיא מקבלת שיאמדו במאות או אלפים), אבל לאף אחד אני לא עונה”. היא לא עונה, כי אם היא תענה, היא תרד לרמה שלהם, וזה יפגום בתחושת המיוחדות שלה, והצורך שלה להיות מעל לאחר. אבל היא גם עשויה לדווח על כך שעם גברים שמוצאים חן בעיניה היא מאד חסרת ביטחון. אם יש גבר שתהיה לה איתו זוגיות, היא תרגיש תמידית שהיא רוצה אותו יותר מכפי שהוא רוצה אותה. מה שיאפיין את הבחור הזה, כמובן, הוא שהוא לא כמו כל שאר הגברים (הישראלים הממוצעים הברבריים). לא ולא – בן הזוג שהיא הייתה איתו היה שונה, בעל מניירות אירופיות, מתלבש יפה, גבוה, פרופסור למשפטים, בעל משרד עורכי דין מצליח, וכמובן משתכר היטב. האם הייתה ביניהם אהבה? זה לא משנה. הנרקיסיסטית צריכה (אחליף בין המינים באקראי לאורך הטקסט), יותר מאשר אהבה, להרגיש נעלה ומיוחדת.
ממה נובע הצורך הזה לבדל את עצמה משאר הגברים הישראליים, ולמה רק גבר אחד שלא נפל בקסמיה, ביופיה, וברהיטות שלה – הוא האיש שהיא התאהבה בו? למה ההתייחסות שלה לגברים (ולאנשים בכלל), היא כל כך דיכוטומית וקיצונית – או שאתה לא ראוי לי, או שאתה נזר הבריאה?
ממה נובעת התפיסה הדיכוטומית של המציאות אצל הנרקיסיסט?
הנסיון שלי לימד אותי שכשאנשים מאמצים תפיסה מאד נוקשה ודיכוטומית לגבי העולם, יש משהו שהם נמנעים לפגוש, אפילו במינון נמוך מאד. הרי אף אחד מאתנו לא חף מפגמים ומחסרונות. כאשר אני מאמץ תפיסה שמבדילה אותי מהעולם – יש את האנשים הרגילים הפגומים, ויש אותי, זה אומר שאני לא מסוגל להכיל ולקבל את הפגמים שקיימים בי, את המקומות שבהם אני לא מושלם. כשזה המצב, אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שבשלב כלשהו בחיינו, לרוב בילדות המוקדמת, למדנו לקשר בין פגם, לבין הרגשה מאד לא נעימה. כלומר, אם אני מזהה בעצמי פגם, עולה בי הרגשה ממש בלתי נסבלת. במקרה זה של נרקיסיסטים, ההרגשה היא אפסיות, חדלות אישים, חוסר ערך.
כיצד נוצר הקישור הזה? תיאוריה אחת קושרת בין רגש הבושה לבין התפתחות נרקיסיזם. בושה זה רגש בעל השלכה ישירה ומאד דרמטית על תפיסת הערך העצמי שלנו. בניגוד לאשמה, שמכוונת לפעולה, בושה זה רגש שנובע כתוצאה מתפיסה של פגם פנימי אינהרנטי. אנו לראשונה חווים בושה בעיניי אמא שלנו, כשבסביבות גיל שנה, אנחנו פונים אליה בהתלהבות, ובמקום לחלוק איתנו את הרגשתנו, היא מזעיפה את פניה ואומרת “לא!”. תגובתה החזקה מנפצת את אשליית הכח והחשיבות של הילד. בגיל הזה אנחנו רואים את עצמנו דרך השתקפות של האמא, אין לנו עדיין תחושת עצמי מגובשת ונפרדת מהאם. ללא התראה תגובת האם הוציאה אותנו מתחושת ההרמוניה עם האמא, וזה רק יכול להיות משום שאנחנו רעים. אנחנו מרגישים רע, לפיכך אנחנו רעים.
עבור חלק, התחושה הזו כה כואבת, שהם נמנעים מהתחושה הזו בכל מחיר. המח של הפעוט עדיין לא בנוי לעשות רגולציה לחוויות כל כך לא נעימות, וללא הורה שמתווך עבורו את התחושות האלה, התפתחות המח עלולה להפגע, והילד עלול לא לפתח את הכישורים המתאימים להתמודד עם תחושות לא נעימות בבגרות. על מנת לאפשר לילד להכיל בושה, לאחר נזיפה בילד, שהיא כמובן נחוצה לעתים כחלק מחינוך בריא, יש להציג בפני הילד את התמונה המלאה, ולהגיד לו שהוא עדיין טוב ושאמא אוהבת אותו. אחרת הילד חווה את הרגע הזה בצורה של הכל או לא כלום, ובאותו רגע הוא מרגיש שהוא לא-כלום. היות שאותם ילדים לא למדו להכיל בושה, הם היו צריכים לפתח מנגנוני הגנה כדי לשמור על ערך עצמי גבוה.
הצורך להמנע מבושה יוצר אתגר לא פשוט עבור הנרקיסיסט. לאורך החיים כולנו נתקלים בחויות ששומרת עלינו צנועים. תמיד יש מישהו טוב יותר, חכם יותר, מוצלח יותר. העובדה שאף אחד לא מושלם לא מנחמת נרקיסיסטים, היות שהם רואים את עצמם כיוצאי הדופן לכלל הזה. לכן הם צריכים לשמור על עצמם נפוחים, כדי להגן על עצמם מהמציאות האכזרית הזו.
כיצד מתנהג הורה נרקיסיסט?
הסבר נוסף, או משלים, להווצרות נרקיסיזם הוא לגדול עם הורים נרקיסיסטים. הורים אלה בנו את האגו של הילדים שלהם, אבל בלי תוכן אמיתי. נהוג לומר שכשמחמיאים לילד, יש להחמיא על ההתנהגות שלו, ולא על דברים שהוא לא עבד עבורם. להחמיא על מאמץ ועבודה קשה – בהחלט. אבל על מראה או על אינטליגנציה – לא. כי אם הערך העצמי של ילד נבנה על דברים שהוא לא עבד עבורם, זה אומר שברגע שהדברים האלה ייעלמו, בין אם באופן טבעי, כמו יופי, ובין אם כי באופן יחסי הוא יימצא את עצמו בסביבה שבה הוא אינו מוכר על התכונות שבגינן הוא זכה לשבחים, כמו חכמה – הערך העצמי שלו יתערער לחלוטין. אז להורים שביניכם, לא מומלץ לתת לילד מחמאות בסגנון “איזה גאון אתה”, כי זה יגרום לו לפחוד לטעות, ו”לאבד” את הגאוניות שלו. עדיף לשבח אותו על המאמץ שהשקיע כדי לפתור בעיה “כל הכבוד על ההתמדה והנחישות שלך”, מאשר על תכונה כמו IQ, שהוא נולד איתה, ואין לו יכולת להשפיע עליה.
הורים נרקיסיסטים רוצים שהילדים שלהם יהיו מצוינים, כדי שהם יוכלו להיות הורים לילדים מצוינים. הכל תמיד נסוב סביבם ההורים. לכן במידה רבה נרקיסיזם זו תכונה אנטי-הורית, משום שהורות דורשת ממך לשים את הילד שלך במרכז, ולשים את עצמך ואת הצרכים שלך בצד. נרקיסיסט לא מסוגל לכך, מבחינתו הוא הכי חשוב, וכולם סביבו, לרבות ילדיו שלו, הם תפאורה, ומשמשים רק כאמצעי להגשמת והצגת העליונות שלו.
למה הנרקיסיסט מסתכל על אנשים מלמעלה?
תפיסת הערך העצמי באופן דיכוטומי יכולה להסביר מדוע נרקיסיסטית תסתכל על כל הגברים שפונים אליה מלמעלה, משום שאם לא תעשה כך, זה אומר שהיא כמוהם, גם כן פגומה, ומבעד לפריזמה הדיכוטומית שלה, זה אומר שהיא לא-כלום. לכן בן הזוג שיהיה לה חייב להיות מושלם, והיא חייבת להעריץ אותו, אחרת היא פשוט תאבד בו עניין, ותפסיק לראות את עצמה כשייכת אליו. אם יש מישהו שיכול להוות שלוחה שלה, הוא חייב להיות ללא רבב, וברגע שמתגלה בו רבב, משליכים אותו כלאחר יד. הוא כבר לא משרת את מטרתה העליונה לחוש נשגבת ומערצת.
אם נשמע לכם שאין אהבה בקשר הזה, אתם צודקים. זה לא קשר הדדי, אלא מערכת מתוחכמת של מראות עבור הנרקיסיסט שמשקפות לו כמה הוא נפלא. מתוחכמת משום שהנרקיסיסט מבין שאם הוא יתעלם מבת הזוג שלו, הוא יאבד אותה. לכן הוא נותן לה את תשומת הלב המינימלית על מנת שתרגיש מספיק טוב עם עצמה כדי להשאר. אבל בסופו של דבר, לנרקיסיסט אין כוונה להעמיק את הקשר עם בת הזוג, היות שהיא לא באמת מעניינת אותו. רק הוא עצמו מעניין אותו, ובת הזוג היא אך ורק שלוחה שלו, ותו לא.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
