מנסיון עם הרבה מאד מתאמנים לאורך השנים, ליקטתי טעויות שכל גבר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שבא אליי לאימון לפיתוח ביטחון עצמי ומיומנויות תקשורת עם נשים בהתחלות – עושה. רובם לא מודעים בכלל לכך שהם מתנהלים באופן הזה, וחלקם חושבים שזה האופן הנכון לפעול, וייתכן שגם אתה כשתקרא את המאמר – תחשוב כך. המאמר כתוב כאילו שאני מנהל איתך עכשיו דיאלוג, כי עם השנים שמעתי כמעט כל התנגדות אפשרית. אז אם אתה לא חושש לשחרר מכמה תפיסות שיש לך – מוזמן לקרוא וליהנות

מתרכזים במה להגיד, במקום באיך להקשיב לה
הדבר הראשון שגברים חושבים עליו כשהם באים לגשת לבחורה זה “מה להגיד?” פה כבר מתחילה הטעות, כי הרבה יותר חשוב ממה להגיד, זה איך אתה מקשיב לה. הקשבה אמיתית מגיעה כאשר אתה ריק, כלומר, כשאתה לא חושב מה הדבר הבא שאתה הולך לומר, אלא פתוח למה שקורה בחוץ, ובתוכך, ומסוגל להתבונן. למצב הזה קוראים מיינדפולנס, כשהפירוש המילולי של המושג הוא תשומת לב. כשאתה במיינדפולנס, אתה נוכח, אתה קשוב למה שקורה סביבך, ולא נמצא בתוך הראש שלך. מתוך המצב הזה, הרבה יותר קל ליצור שיחה, ולעולם לא ייגמר לך מה להגיד, משום שתמיד קורה משהו בכל רגע חדש, גם אם נדמה לך שלא. למשל, אמרת לה “היי”, ומאותו רגע, לא תכננת שום דבר. כביכול, זה הרגע שאתה הכי חושש ממנו, אבל אם אתה במיינדפולנס, אתה יכול להתבונן ברגע, במקום להיאחז במחשבות שלך של “מה אני הולך להגיד עכשיו”, ומתוך ההתבוננות הזו להגיד, למשל, “האמת שלא תכננתי מה רציתי להגיד לך… אני שם לב שאני פשוט אומר לך את הדברים תוך כדי שהם עולים לי לראש… אני רואה שזה די משעשע אותך… (מחייך) אני חושב שאת בסך כל די נהנית לראות אותי מנסה לחשוב מה להגיד… אני חס עלייך בינתיים, אבל עוד מעט אני כנראה ארצה שגם את תצטרפי לשיחה… לא חשבתי לפתוח במונולוג…” את הטקסט הזה שאתה קורא עכשיו כתבתי תוך כדי שחשבתי עליו ברגע זה. לא תכננתי אותו מראש, והייתי יכול להגיד אותו, או משהו דומה, לו הייתי פותח בשיחה עם בחורה. הרעיון המרכזי פה הוא שברגע שאתה משחרר מהרצון לשלוט בסיטואציה, ולוודא שתמיד יהיה לך מה להגיד – אז אתה באמת יכול ליצור שיחה משום מקום בלי לתכנן כלום. מציע לך לתרגל מיינדפולנס ביום יום שלך (כתוב מדיטציית מיינדפולנס ביוטיוב) – זה כלי חזק מאד.
חושבים שהאינטראקציה מתחילה כשהם מתחילים לדבר
אז דבר ראשון שחשוב להבין הוא שהאינטראקציה מתחילה כבר כשנוצר קשר עין, ולא כשאתה מתחיל לדבר. במרווח שבין יצירת קשר עין לתחילת שיחה עוברת המון אינפורמציה, ורוב הגברים מפספסים אותה בגלל הלחץ. אתה יכול לראות אם היא נינוחה, אם היא חשדנית, אם היא עצבנית, אם היא שמחה, אם היא נבוכה, אם היא מבולבלת. אתה רוצה להתייחס לכל הדברים האלה. מה שאני רואה שהרבה גברים עושים זה שמרגע שנוצר קשר העין, עד שהם מתחילים לדבר, הם ממשיכים להסתכל עליה במבט חתום, ולא מתקשרים איתה (במבט והבעות פנים) בזמן הזה. תאר לעצמך שאדם מסתכל עליך בפנים חתומות וממשיך ללכת לעברך. זה קריפי. לעתים ייווצר קשר עין כשאתם עומדים כמה מטרים ממנה – אל תחכו עד שאתם עומדים ממש מולה כדי להתחיל לדבר איתה. זה כנראה יהיה קרוב מדי. עדיף להתחיל מרחוק. אין מרחק רב מדי להתחיל לדבר עם מישהי. להיפך, כאשר אתה מתחיל מרחוק (כל עוד היא שומעת אותך), זה מעיד על כך שאתה תופס את האקט שלך כלגיטימי, ולראייה – אתה לא מסתיר אותו, אלא מאפשר לכולם לראות שאתה פונה אליה, כי זה לא ביג דיל, וכי מותר לך. לעומת זאת, כאשר אתה מחכה עד שתעמוד ממש קרוב אליה כך שאף אחד לא יישמע, אתה משדר שאתה בעצמך מאמין שמה שאתה עושה הוא לא לגיטימי. עליך להבין שאתה יודע מה אתה עושה לפני שהיא יודעת. אז האופן שבו אתה תיגש לעשייה שלך הוא שייקבע במידה רבה כיצד היא תפרש אותה.
הרבה גברים פוחדים שהיא תראה שהם בקטע שלה, או שהיא תגלה שהם נמשכים אליה. אתה תפחד שהיא תדע שאתה נמשך אליה, בד”כ, אם אתה חושב שזה לא לגיטימי או שאין לך זכות להביע את העניין שלך בה. הרי אם היא תביע את העניין שלה בך, לא תחשוב שיש בזה משהו לא לגיטימי אני מניח. אז למה אם היא מעניינת אותך, זה לא בסדר? ואם אין בזה שום דבר שהוא לא בסדר, אז למה זה לא בסדר להביע זאת? חלק ייטענו שזה מטריד אותה. אז אני הופך שוב את הטיעון – אם היא תביע עניין כלפיך, היא תטריד אותך? התשובה היא תמיד “לא”. אז אם ההבדל בין הטרדה לבין אי הטרדה הוא מין האדם שמביע עניין, אין פה הטרדה, משום שהמושג “הטרדה” צריך להיות אבסולוטית ואובייקטיבי, ולא בעל סטנדרט כפול, אחרת אין לו תוקף חוקי או אתי. אם אתה יכול למצוא הגדרה להטרדה שלא מקפחת מין אחד על פני מין אחר, או לא מקפחת אותך ביחס לכל אדם אחר, וההגדרה הזו חלה על האקט של הבעת עניין בבחורה – אז אני מוכן לקבל את הטיעון שלך. כל עוד לא מצאת (ואני בספק אם תמצא), אתה לא מטריד אותה רק מעצם העובדה שאתה מביע בה עניין.
קוטעים אותה באמצע משפט, או לא נותנים לה לדבר
היות שהם לחוצים, וחושבים כל הזמן מה להגיד, הגברים בכלל לא פתוחים לאפשרות שהיא יכולה לדבר. אז הם יגידו “היי”, ושפת הגוף שלה תעיד על כך שהיא עומדת להגיד משהו (לוקחת נשימה והפה נפתח), אבל הם מיד ימשיכו “ראיתי אותך, וחשבתי שאת חמודה, ורציתי לדבר איתך” אבל הם בתוך הראש שלהם בזמן הזה, הם לא קשובים אליה. גם כשאתה מדבר אתה צריך להיות בהקשבה. הם, לעומת זאת, עסוקים בלהגיד את מה שהם תכננו, ולעתים קרובות יסתכלו על הרצפה או הצדה, במקום לתוך העיניים שלה.
מאמינים שכל האחריות לשיחה נמצאת על כתפיהם
הם יוצאים מנקודת הנחה שכל האחריות לשיחה נמצאת על כתפיהם. ההנחה הזו תבוא לידי ביטוי בכך שהם יחשבו שאם יש שתיקה זו אשמתם, ואם השיחה לא זורמת, זו גם אשמתם. אז בוא נבחן את האמונה הזו – קודם כל, בשיחה יש שלושה מצבים אפשריים – אתה מדבר, היא מדברת, אף אחד מכם לא מדבר. בשביל שתהיה שתיקה צריך ששניכם לא תדברו, לא רק אתה. אז אם יש שתיקה, שניכם אחראיים לה, לא רק אתה. יתר על כן, אתה לא יכול לשלוט בשיחה במאת האחוזים, משום שאתה פשוט לא שולט בתגובות שלה. היא יכולה להגיב בהמון דרכים שונות, שרובן כלל אינו רלוונטי אליך. אם היא מגיבה בסגירות, ייתכן שזה משום שאתה מזכיר לה מישהו שפגע בה פעם. אין לזה קשר אליך. אם היא מגיבה אליך בחום, ייתכן שזה משום שהיא אוהבת בחורים שחומים, ואילו אם תיגש למישהי אחרת, שאוהבת בהירים, היא תגיב אליך שונה. אז המחשבה שאתה אחראי על מאה אחוז ממה שקורה בשיחה היא פשוט שגויה. לעניות דעתי אתה בשליטה על החלק שלך, כלומר על 50% ממה שקורה. לעתים הנטייה שלהם להתאמץ יותר ולדאוג לכך שהשיחה תהיה “טובה” נובעת מכך שהם מלכתחילה יוצאים מנקודת הנחה שהבחורה יותר שווה מהם, כלומר להם יש פחות מה להציע לה מאשר לה להם. לפיכך, זה רק הגיוני שאם לי יש פחות להציע, אז אני צריך להתאמץ יותר. אחת הבעיות עם הגישה הזו היא שהיא לא לוקחת בחשבון את העובדה שתפיסת הערך שלנו את האדם שמדבר איתנו נובעת במידה רבה ממידת המאמץ והתגובתיות שלו בשיחה. אז ככל שאדם יותר נינוח ורגוע בשיחה, במיוחד כאשר הוא יותר רגוע מאתנו, כך הוא נתפס בעינינו כבעל ערך, או סטטוס, גבוה יותר. לכן, במידה מסויימת, אתה רוצה לאפשר לה להתאמץ ולקדם את השיחה בעצמה. אתה רוצה להיות מסוגל להגיד לה, כשהשיחה נתקעת (בטיימינג ובהקשר המתאים, כמובן) “עכשיו תורך” או “יצא לך פעם להשתתף בדיאלוג?”
מחליטים מראש שהם מעוניינים בה
הם כבר החליטו שהיא מעניינת. הם ניגשים אליה כשהם יודעים שהם רוצים אותה. הבעיה עם גישה כזו היא שהמסר הלא מדובר שלה הוא “אני כבר בכיס שלך, אני רוצה אותך, אז לך אין מה להוכיח. אני צריך להוכיח לך שאני שווה אותך”. אז אין פלא שהיא לא תדבר או תתאמץ, ותתן לך לעשות את כל העבודה. האופן שבו הגישה הזו תבוא לידי ביטוי היא בכך שהם ייתנו לה מחמאות אחת אחרי השנייה. אין בעיה להתחיל במחמאה, אבל אם אתה נותן לה מחמאה, והיא מגיבה בנועם, ואז אתה ממשיך, זה מעיד על כך שאתה לא מחמיא לה כדי לתת לה, אלא אתה מחמיא כדי להשיג ממנה עוד תגובה. למחמאות כאלה אנשים מאד רגישים, משום שיש מאחוריהן אג’נדה – זה נקרא חנפנות. בעיה נוספת עם הגישה הזו היא שהיא פשוט לא נכונה. אתה לא יודע שהיא מוצאת חן בעיניך. אתה יודע שאתה רוצה *לבדוק* אם היא מוצאת חן בעיניך. ייתכן שהמראה שלה מוצא חן בעיניך, אבל מלבד זה אתה לא יודע עליה יותר מדי. אולי היא משעממת? אולי היא לא אינטליגנטית? הרי יש לך סטנדרטים נוספים להשארות בשיחה עם בחורה, ובטח למפגש עם בחורה, מלבד מראה חיצוני, נכון? לא מספיק לך שיהיה לה דופק, וזהו, אתה מוכן לקחת את הטלפון שלה? אז תהיה במוד שבוחן אם יש לה את התכונות האלה. איך נראים אנשים שבוחנים? דבר אחד שמבדיל אותם מאנשים שכבר שבויים בקסמו של האדם השני הוא בכך שהם לא פוחדים להביע חוסר עניין. הכוונה היא לא להיות סנוב, או להביע שעמום באופן מובהק. אבל ריחוק קטן שמתבטא בשפת הגוף ובמבט מבהיר לה שאתה עשוי לאבד עניין ולהמשיך בעניינך. אנשים רגישים לשינויים הקטנים האלה מאד. זה יכול להתבטא אפילו בכך שאתה מחייך קצת פחות, וטיפה פחות תגובתי אליה ומסונכרן עם שפת הגוף שלה. מה שמוביל אותי לטעות הבאה
פוחדים ממרחק
אחד הדברים שמאפיינים גברים שלא מצליחים להתחיל עם נשים הוא שהם מנסים לצמצם את המרחק בינם לבין הבחורה מאד מהר (מרחק פיזי ורגשי). הם אולי יתחילו לדבר איתה מרחוק, אבל ימשיכו להתקרב, עד כדי יישבו לידה על הספסל, גם כשהיא עדיין לא מביעה בהם עניין מובהק, או הזמינה אותם להתקרב אליה. אחת הסיבות שהם עושים את זה היא משום שהם פוחדים שהיא תברח, אז הם מנסים ליצור אחיזה כמה שיותר מהר. אבל מה שהם צריכים לעשות, בעצם, הוא להראות שהם לא נאחזים בכלום. הם לא שם כדי להשיג משהו, אלא כדי להנות. הם לא ינסו לקבע את עצמם, כי הם לא יודעים אם הם בהכרח רוצים להשאר איתה. אולי עוד רגע ישעמם להם והם יירצו להמשיך. אז המרחק בינם לבין הבחורה משרת אותם, הם לא ימהרו לצמצם אותו, אלא אם באמת כיף להם, והם רואים שהיא בקטע שלהם. מה שמוביל אותי לטעות נוספת.
נשארים היכן שלא נעים להם
בהמשך לסעיף הקודם – הרבה גברים ייתקרבו לבחורה על אוטומט, מבלי לבדוק אם הם בכלל נהנים. סביר להניח, אגב, שאם הם פועלים על אוטומט – אז הם לא נהנים, אלא לחוצים. לפיכך, אם אתה מוכן להשאר באינטראקציה עם אדם כאשר אתה לא נהנה, לא נעים לך, והאדם השני לא מאד סימפתי כלפיך – זה מעיד משהו לגבי כמה אתה חושב שאתה ראוי ליחס מכבד ונעים מהזולת. אם אתה מוכן להיות באינטראקציה שלא נעים לך בה, אז אתה מוכר את עצמך בזול. למה שתרצה לשבת עם מישהי, ובטח לקחת ממנה מספר – שלא כיף לך לדבר איתה? אחד הדברים שגברים צריכים ללמוד לעשות זה לעזוב כשלא נעים. העובדה שאתה זה שניגש אליה, לא אומרת שאתה לא יכול גם זה ש”ידחה” אותה, פשוט בכך שתגיד לה “שיהיה לך המשך ערב טוב”.
יודעים רק להתקרב
נגזרת של שני הסעיפים הקודמים היא שהם יודעים לנוע בכיוון אחד בלבד – להתקרב. אבל אתה רוצה להתקרב בתנאים מסויימים, ולא כברירית מחדל. אם היא אומרת משהו שאתה לא מסכים איתו – אתה רוצה להיות מסוגל להגיד את זה, גם באינטראקציה ראשונית. אם היא אומרת משהו שנשמע לך מוזר או לא ברור, אתה רוצה להיות מסוגל לשים את האצבע על כך, ולבקש ממנה הבהרה. מה שגברים עושים הוא שהם משתמשים בכל אמירה שלה כדרך להתקדם לעבר “סגירה”. נניח שהם אומרים לה שיש לה שם יפה, והיא עונה “אמסור להורים שלי (הם בחרו)”, אז הנטייה הטבעית שלהם היא להגיד “טוב, אז מתי אני פוגש אותם?”. הם אומרים את זה לא כי הם באמת רוצים, אלא כי זה מה שהם יודעים לעשות – להביע עניין. אתה צריך לתרגל גם להציב גבולות ולשמור על המרחק שלך.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.