מה שלא הורג אותך... מחליש אותך?
תארו לעצמכם שאתם מגיעים לגורו הנבון בעולם עם השאלה איך לחיות נכון, והוא נותן לכם שלושה כללים:
1. מה שלא הורג אותך הופך אותך לחלש יותר. אז המנעו מכל כאב, ומחוויות רעות.
2. תמיד בטחו ברגשות שלכם, לעולם אל תטילו בהם ספק.
3. החיים הם קרב בין אנשים טובים לאנשים רשעים. יש אנשים טובים, ויש אנשים רעים. יש כל כך הרבה רוע בעולם. מהיכן הוא מגיע? מאנשים רעים! זה בידיכם, ובידי שאר האנשים הטובים בעולם להלחם בהם. עליכם להיות לוחמים לחסד וטוב. אתם יכולים לראות כמה אנשים יכולים להיות רעים וטועים. עליכם לחשוף אותם, ליצור קואליציה של הצודקים ולבייש את הרשעים עד שישנו את דרכיהם.
ייתכן שתתהו לעצמכם – אבל הלא ייתכן שהם חושבים אותו דבר לגבינו, שהם צודקים ואנחנו טועים? ישיב לכם הגורו – סמכו על רגשותיכם. אתם מרגישים שאתם צודקים?
קודם כל חשוב להכיר במציאות
מה הדבר הכי חשוב כשאנשים מחליטים לשפר את חייהם, בין אם דרך אימון או טיפול או בכל דרך אחרת? להכיר במציאות ולהיות אמיתיים.
בעיניי זה תנאי בסיסי והכרחי – כדי לשפר את המצב שלנו אנחנו צריכים קודם כל להכיר במציאות נכוחה ולהיות אמיתיים עם עצמנו.
אני לא חושב שאני אומר משהו שהוא פרובוקטיבי באיזושהי צורה. אני חושב שהגישה הזו מלווה אותנו מזה הרבה מאד שנים, ובהרבה אסכולות. “לא להניח הנחות” זו אמרה נפוצה בקרב אנשים שרוצים לשפר את מערכות היחסים שלהם עם הזולת. כי אנחנו מודעים לנטייה של המח שלנו לא לסבול פערי מידע, ולהשלים אותם במידע על בסיס יוריסטיקות שכבר קיימות במח שלנו על בסיס נסיון העבר, גם כאשר הנסיון הזה לא רלוונטי למקרה הנוכחי, ובפרט כאשר היוריסטיקות האלה לא אובייקטיביות אלא מוטות לכיוון השלילי, כי המח שלנו צורב אירועים שליליים ביתר קלות.
בד בבד אנחנו גם יודעים שיש לנו נטייה להתרפק על העבר וככל שחוויה מהעבר מתרחקת מאתנו, כך היא נראית לנו יותר מתוקה מכפי שהייתה באמת. אין בכך סתירה לנאמר מקודם. חוויות שליליות מותירות חותם עמוק יותר מחיוביות, אבל רובן המכריע דועך עם הזמן מזכרוננו, ורק בודדות נשארות.
אם למישהי יש חרדת נטישה משום שבן הזוג שלה לא ענה לה להודעה מזה שעתיים, היא חשה פחד, אין חולק על זה. אבל אנחנו יודעים שהעובדה שהיא פוחדת לא אומרת שה*איום* הוא אמיתי. על העקרון הזה מבוססת שיטת הטיפול CBT – הרגשות שלנו הם לא אמדן אמין בשום צורה למציאות האובייקטיבית. למעשה, אנחנו כבני אדם ממש גרועים בלדעת מהי המציאות האובייקטיבית, ולרוב זה גם לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא שנדע לזהות איומים, גם במחיר שלפעמים הם לא אמיתיים.
כדי להשיג מטרה, מערכת אחת במח צריכה לגבור על האחרת
אבל בכל זאת אנחנו רוצים לשפר את החיים שלנו, על אף הבאגים המובנים במערכת התפיסה שלנו את העולם. לכן תהליך כזה הוא מאבק מתמיד בין המערכות ההישרדיות היצריות שלנו לבין המערכות החדשות יותר, בפרט אלו שמאפשרות לנו לתכנן לעתיד. אנחנו רוצים עתיד טוב יותר, אבל ההווה נראה הרבה יותר מוחשי והרבה יותר מגרה, בין אם לחיוב (גירוי נעים או מרגש) או לשלילה (גירוי כואב או מפחיד). אבל אם יש משהו שאנחנו רואים בקרב כל האנשים שהצליחו לשפר את החיים שלהם הוא שהם ידעו לנהל את מערכת הדחפים שלהם באופן כזה שלפחות ברוב הזמן החלק שבהם שמוכוון לעתיד יגבר על החלק שרוצה לממש את עצמו בהווה.
כאן נכנסת לתמונה חברתנו הקורונה, שפשוט מחרפנת את החלק הפרימטיבי וגורמת לנו לפעול לגמרי מתוך דחף ורגש גולמי, בלי שום הגיון.
“אם הייתם צריכים לבחור רגע בהיסטוריה להוולד בו, כשאתם לא יודעים אם תיוולדו למשפחה ענייה או עשירה, באיזו מדינה, אם תהיו גבר או אישה, אם תצטרכו לבחור על עיוור באיזה רגע בהיסטוריה הייתם רוצים להוולד, הייתם בוחרים את ההווה” ברק אובמה, 2016.
אז למה הקורונה גורמת לכל כך הרבה מאתנו לחשוב שאנחנו צריכים לחזור בנו מדרכינו? שהמין האנושי ירד מהמסלול? שטעינו בדרך?
עידן הנאורות מושתת על רעיון מרכזי שאומר שעל ידי הבנה של העולם נוכל לשפר את המצב של המין האנושי. אבל לרעיון של מודרניזציה ונאורות קמו מתנגדים בעולם האינטלקטואלי שנקראים פוסט-מודרנים. הם מאמינים שהאדם לא באמת מסוגל להגיע להבנה ממשית ואובייקטיבית לגבי העולם. אם אתה אכן כזה, אז אתה “חסיד דתי” של “אמונה תפלה” “בצעידה הבלתי נמנעת קדימה” של המין האנושי, הם יגידו בבוז. אתה “מעודדת” של מנטליות “חדרי הישיבות” ו”עמק הסיליקון”. אתה אופטימיסט נאיבי. המודה, לדידים, היא ציניות ופסימיזם. נביאי זעם הם כוכבי הרוק של האסכולות הליברליות באוניברסיטאות, כמו ניטשה, סארטר ומישל פוקו…
הטיית הזמינות
בפסיכולוגיה אנחנו יודעים שאנשים נוטים לראות את עצמם דרך משקפיים ורודים – הם בעלי סיכויים נמוכים יותר לחלות, להתגרש, להיות מפוטרים או להיות קורבנות לפשע. אבל ברגע שהם נשאלים לגבי החברה, הם עוברים מאופטימיות לפסימיות. כשאנשים נשאלים לגבי עתידם האישי הם ינבאו שהוא ישתפר, אבל כשהם נשאלים לגבי המדינה שלהם, הם מנבאים שמצב ידרדר.
למה זה קורה? אחת הסיבות לכך היא הטיית הזמינות כפי שקראו לה טברסקי וכהנמן. לחדשות נכנסים למהדורה הדברים שמשתבשים, לא הדברים שעובדים טוב. הטיית הזמינות גורמת לנו לחשוב שמכיוון שאנחנו נחשפים רק לאירועים שליליים, אז זה אומר שאירועים שליליים הם אכן נפוצים יותר. אנחנו עושים את הטעות הזו משום שאנחנו מעריכים את התפוצה או הסבירות שתרחיש מסויים יתממש על סמך הקלות שלנו לשלוף תרחיש כזה ממוחנו. לרוב זה משרת אותנו, משום שהאירועים שמותירים חותם חזק יותר על הזכרון הם גם בד”כ האירועים השכיחים. הבעיה מתחילה כאשר הקלות להזכר לא נובעת משכיחות, אלא מכך שהאירוע קרה לאחרונה, או בגלל החיות של האירוע, המטען הרגשי שהוא נושא עמו וכו’. או אז אנשים ייטו להתבלבל ולהניח שמשום שאירוע מסויים בחייהם האישיים קל לשליפה בזכרונם – אז האירוע הזה באמת שכיח יותר במציאות. זה נכון לגבי חרדת נטישה (קל לזכור אירוע שננטשנו בו על אף שהוא קרה אולי פעם אחת בודדת), וזה נכון גם לגבי האמירות לגבי התרבות המשחיתה שלנו ביחס לגילוי הקורונה.
למה אנחנו רואים את עצמנו באור חיובי, אבל את החברה באור שלילי?
כמאמן, אם מגיע אליי אדם במצוקה, אני קודם כל עוזר לו להבין מה באמת קורה בחיים שלו, ובשביל זה הוא גם משלם לי. אנשים משלמים לי כי הם יודעים שאני אגיד להם את האמת (ככל שאני חווה אותה), מה שכנראה אף אחד בחיים שלהם לא יעשה עבורם. אבל כשהדבר נוגע לחברה שבה אנחנו חיים אנחנו כנראה מעדיפים להמשיך לחיות בתוך עיוותי החשיבה שלנו, מאשר לראות את המציאות נכוחה, והמציאות היא הרבה יותר טובה מכפי שנדמה לנו, בגלל כל ההבניות בתודעה שלנו שציינתי לעיל.
למה הכוונה טובה? איך אפשר בכלל לחשוב שהמציאות טובה יותר היום מבעבר כשמה שאנחנו שומעים עליו הוא פשע, אלימות ומוות? פשוט מאד – סופרים.
כמה אנשים הם קורבנות של אלימות, בכל שכבות האוכלוסיה, ללא תלות במין ובמעמד סוציו-אקונומי, ביחס לכמות האנשים באוכלוסייה? כמה אנשים חולים, כמה רעבים, כמה חיים תחת דיכוי, כמה אנאלפביתים, כמה אומללים? והאם המספרים האלה עולים או יורדים ביחס לעבר. אני יודע שלא נהוג לדבר על מספרים בעולם של התפתחות אישית ושל הנפש – אבל למעשה המספרים חיוניים בכדי שהנפש שלנו תהיה בריאה ושלווה. כל המספרים האלה פחתו דרמטית במחצית השנייה של המאה ה-20 וגם לתוך המאה ה-21. כך שמכל בחינה אובייקטיבית, כמו שברק אובמה אמר, אנחנו מתקדמים. האנושות רק הולכת ומשתפרת. אבל עדיין לאנשים מסוימים ממש קשה לקבל את הרעיון שהאנושות מסוגלות לדברים טובים ושאנחנו בכיוון טוב. זה פשוט לא נתפס אצלם. הם יגידו שכל הסטטיסטיקות האלה לא משנות כלום לקורבנות של אלימות. זה נכון. אבל הן משנות הרבה למיליארדי האנשים ברחבי העולם שהסיכוי שלהם להיות קורבנות של אלימות הוא הקטן ביותר אי פעם בהיסטוריה האנושית.
יש מקום לאופטימיות
“אז אתה אומר שאנחנו פשוט יכולים להשען לאחור ולתת לאלימות להפטר מעצמה?” אם אתה רואה שערימה של אשפה נוקתה מהרחוב שלך זה לא אומר שהיא טיפלה בעצמה. מישהו דאג לכך. אם האלימות או המחלות, או המוות ירדו, זה אומר ששינוי כלשהו בחברה שלנו גרם לכך. אם התנאים שהובילו לכך ימשיכו להתקיים, אין סיבה שהמגמה הזו תשתנה, או שלכל הפחות לא תתהפך.
“לומר שאלימות ירדה זה להיות נאיבי וחולמני”
להסתכל על נתונים שמראים שהאלימות יורדת ולהגיד שהאלימות יורדת זה לציין עובדה. להסתכל על הנתונים האלה ולהגיד שהאלימות עלתה זה להיות לא מחובר למציאות, וזה מה שמוביל לפתולוגיות אצל אנשים, ולכן הדבר הכי חשוב בעיניי אם אנחנו רוצים לשפר את חיינו הוא להיות אמיתיים ולראות את המציאות נכוחה.
אז הפתרון לקורונה הוא לא לעשות מהפכה בחברה שלנו ולהתחיל מחדש. החברה שלנו עושה עבודה טובה מאד, והראיות מונחות לפתחנו. הנטייה שלנו לחשוב על העבר כחיובי יותר נובעת מההתאיידות של זכרונות רעים עם הזמן. אפשר לאפסן את נבואות הזעם, זה עוד מוקדם מדי עבורן. בראייה כללית המציאות שלנו ממש טובה, בוודאי הרבה יותר טובה משל הורינו, הסבים שלנו והסבים שלהם. שוב, מי שהאמירה הזו קשה לו, שיחשוב אם היה לו קשה באותה מידה אם הייתי פונה לאנשים בודדים, ולא לחברה, ואומר “אתם עושים עבודה טובה מאד. אתם נהדרים!”. כי זה מה שרוב הפוסטים שמקבלים הכי הרבה לייקים בתקופה הזו אומרים – כל הכבוד על הערבות ההדדית, על המסירות של הרופאים, על ההקפדה לא להפגש עם סבא וסבתא. אבל ברגע שעוברים לרמה אחת מעל – לחברה, למערכת – אז הכל מושחת ורקוב… אז לא, אם הפרטים עושים עבודה טובה, זה אומר משהו גם על המסגרת בה הפרטים האלה מתפקדים. כך שסביר להניח שאנחנו מפקידים בידי הילדים שלנו עולם טוב יותר מכפי שאנחנו גדלנו בו, אז אפשר להרגע.
(למותר לציין ששלוש העצות של הגורו לעיל הן שטויות במיץ, ואם הייתי רוצה לזכות בתואר המאמן הכי גרוע בעולם, זה מה שהייתי דוגל בו.)
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
