בפסטיבל נאטאראז’ שהשתתפתי בו בסוף השבוע היה לי ויכוח סוער (אך מתורבת) עם אחת המנחות, אישה מקסימה ומערכת מאד בתחומה, לגבי משהו שהיא אמרה בסדנה שלה.
היא טוענת שבטבע אין רוע, ושהמקור לרוע האנושי הוא במבנה החברתי שלנו שממנו צמחה תודעת חוסר. אני מסכים שרוע זו תופעה אנושית בלבד, ושכשאריה צד אנטילופה, הוא לא עושה זאת מרוע, וגם כשנגיף הורג שבט שלם הוא לא עושה זאת מרוע.
אבל היא טוענת שגם הטבע האנושי הוא משולל מרוע, והראייה שלה לכך היא שכשהיא רואה תינוק, היא רואה רק טוב, היא לא רואה רוע. אני מסכים איתה, לתינוק אין מושג לגבי רוע, אבל זה לא אומר שזה הטבע האנושי. תינוק הוא ממש לא מוצר מוגמר של הטבע האנושי, ושני אלמנטים שהם בסיסיים לטבע שלנו, שאצל תינוק עדיין לא התפתחו, הם תחושת נפרדות ומודעות עצמית.
אלה הם גם שני התנאים ההכרחיים ליכולת שלנו בני האדם להסב כאב לזולת ביודעין ובמכוון. בני אדם הם היצורים היחידים בטבע שמסוגלים להטעות אותך, לעשות כאילו יש להם כוונה אחת, כשבעצם הכוונה שלהם היא אחרת. היכולת הזו היא זו שמאפשרת לרוע להתגלם, ואני לא חושב שמישהו יכול לדמיין בני אדם ואת החברה האנושית בלי היכולת להטעות. אנחנו מטעים אנשים ומעמידים פנים כל יום, כל הזמן. למעשה, מצופה מאתנו לעשות את זה במידה רבה. אף אחד לא מעוניין לשמוע שאתה מדוכא כששואלים אותך “מה שלומך?”. מצפים ממך לענות “הכל בסדר”.
מה קורה לילדים בגיל מסוים? הם מתחילים להיות מודעים לכך שהם עירומים, לאו דווקא במובן הפיזי, אלא גם הרגשי. הם מבינים שהם פגיעים. להבין שאתה פגיע זה להבין שמישהו אחר יכול לפגוע בך. זה להבין שקיים רוע בעולם. אחת הסיבות שאנשים נכנסים לפוסט טראומה היא שהם לא ערוכים להתמודד עם רוע. הם יכולים להתמודד עם מוות ועם כאב, אבל מה ששובר אותם הוא הרעיון שמישהו יכול לרצות לעשות את זה בכוונת מכוון, ושהאינטרס היחיד שלו הוא לפגוע, להרוס. אני רואה את זה בקרב מתאמנים שלי, שחלקם עברו טראומות, בין אם בצבא, או במקומות אחרים. המקדם לטראומה בלא מעט מקרים הוא תמימות, כי כשאני מאבד את התמימות אני מאבד חלק ממני. וכשאני מאד תמים, ואני נחשף לחלק מהעולם שלא הכרתי עד כה, אז חלק מאד גדול ממני מת בבת אחת, ואני לא מצליח להתאושש מזה. כולנו עוברים את התהליך הזה בצורה מאד מתונה כל הזמן כשאנחנו מגלים שיש פער בין התפיסה שלנו את העולם, לבין המציאות, ואז אנחנו חווים הרגשה לא נעימה, מתקנים את האמונות שלנו וממשיכים הלאה. כשהפער גדול מדי ונגלה בבת אחת – נוצרת טראומה.
התקשרה אליי כתבת של לאישה השבוע לראיין אותי לכתבה (שכנראה תתפרסם השבוע), ובכתבה היא שאלה אותי לגבי תופעה של נקמנות, בין אם כלפי החברה (society) או כלפי בן זוג, ואמרתי שאני חושב שלפעול מתוך נקמה לא באמת מוביל לאפקט הרגשי שאנשים מייחלים לו, ולא עושה אותם מאושרים או מקל מהרגשתם, כי המטרה של נקמה זהה למטרה שנובעת מרוע – להרוס לשם להרוס. אבל כשהרגש הזה עולה בנו, אנחנו בקלות מאד יכולים למצוא הצדקות לכך שהפעולה שלנו מוסרית וטובה. לכן חשוב שאנשים יכירו את הרוע בחוץ, ובתוכם, גם כדי שכשייתקלו בו הם יהיו מוכנים, וגם כדי שהם עצמם לא ייתנו לו להשתלט עליהם, כי לפעמים הטיעונים שלו נשמעים מאד משכנעים.
כשילד מבין מה יכול לפגוע בו, והיות שהוא כבר מבין בגיל הזה שהוא נפרד מאחרים – אז הוא גם יודע מה יכול לפגוע באחר. באותו רגע הרעיון הזה קיים בו. אפשר לומר שהרעיון הזה מתחיל עוד קודם לכן, כשילדים מתחילים ללמוד לשקר, כלומר, כשהם מבינים שמה שהם יודעים זה לאו דווקא מה שהאחר יודע. היכולת לשקר היא מולדת וחיונית לתפקוד תקני בחיים. קארל יונג טען שגם היכולת לעשות נזק היא חיונית. אתה אדם שלם כשאתה מחובר לצל שלך, לרבות ליכולת שלך לעשות רע.
לי ולמנחה שהתווכחתי איתה יש אותה אג’נדה, בגדול, לעזור לאנשים ולהקל מסבלם. אבל לדעתי הדרך לשם היא לא על ידי בניית חברה שמספקת לכולם את כל מה שהם צריכים ושמושתתת על ערכים של חמלה ודאגה לזולת בלבד. אלה ערכים חשובים, אבל חברה, מעצם הגדרתה, היא גם לא-חומלת ולא-ודואגת, אלא היא גם עריצית ודכאנית, כי היא דורשת ממך להקריב חלק מהאינידיווידואליות שלך עבור הקולקטיב. זה בסדר גמור שזה כך, משום שבמידה רבה זו התכונה שבה שגורמת לנו להתנהג בצורה מוסרית. בעיניי זה תמים לחשוב שהסיבה שרוב האנשים לא גונבים או אלימים היא כי הם טובים מיסודם. הרבה יותר סביר שהנידוי החברתי שהחברה עלולה להמית עליהם במידה ויבצעו עבירה מוסרית חמורה שכזו הוא מה שמונע מהם לחטוא. יותר מזה, חשוב שלאנשים יהיו צרכים לא ממומשים, כי אז יש להם מטרה לשאוף אליה. כשלאנשים אין מה לשאוף אליו, בין אם זה כי הם איבדו תקווה, או כי יש להם הכל, הם מפעילים מנגנוני הרס עצמי. מי שרוצה דוגמה למה קורה לבן אדם שמדרדר למקום הזה יכול לחזות בה בסרט “ג’וקר” שיצא עכשיו.
הסיבה שאני כותב את זה היא כי אני מאמין באמת שלהיות אדם טוב ולחיות בשלום עם אחרים זה לא ברירת המחדל שלנו. העובדה שאנחנו חיים בחברה שזה המצב בה כמעט מאה אחוז מהזמן זה הפלא האמיתי. זה פלא, וצריך להעריך את זה ולהוקיר את זה. הייתה לי שיחה עם פסיכיאטר בפסטיבל שאמר לי שיש 350 גישות שונות בפסיכותרפיה, ושהמסקנה שהוא מגיע אליה בעקבות זאת היא שזו לא השיטה שתכריע אם הטיפול בבן אדם יצליח, אלא זה המפגש עם המטפל. לכן מה שבאמת חשוב הוא שהמטפל יהיה אדם טוב, ולכן חשוב גם לי אישית להיות אדם טוב, ואני מאמין שרק אם אני אכיר את הטבע האנושי לאשורו, אני אוכל להיות כזה, וכך גם המתאמנים שלי.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
