חמלה זו תכונה שמתפזרת באופן לא שיוויוני באוכלוסייה. רוב האנשים נמצאים בממוצע, אבל יש מעטים שהם ממש לא חומלים (פסיכופתים) ויש מעטים שהם חומלים מאד עד כדי שהזולת תמיד מקבל קדימות על פניהם. בקליניקה אני פוגש יותר מהסוג השני מאשר מהראשון, ולכן המאמר הזה מוקדש לאנשים שחומלים יותר מדי, כדי להציג גם את הצדדים השליליים של חמלה, ולהסביר איך אפשר לגדל שיניים ולהיות פחות תמימים.
מתי חמלה יכולה לפגוע?
ראיתי לאחרונה את הסרט “כף רגלי השמאלית” (my left foot). דניאל דיי לואיס משחק שם אדם שנולד עם שיתוק מוחין שמותיר אותו עם שליטה מוטורית רק בכף רגל שמאל, ושאר הגוף שלו מתעוות ללא שליטה, כך שהוא לא מסוגל לדבר. אחד הדברים היפים לראות בסרט הוא כיצד ההורים שלו מתייחסים אליו. נשאלת השאלה מה התפקיד של הורה? להכין אותך לעולם לא תהיה תשובה רעה לדעתי. זה אומר שבמידה מסויימת הבית שאתה גדל בו צריך להיות סימולציה של העולם האמיתי. הוא עדיין צריך להיות גם חיץ מהעולם האמיתי, כי הוא בית אחרי הכל, אבל הוא לא אמור לבודד אותך מהעולם לחלוטין, כי אז אתה נשאר תמים וחלש והעולם האמיתי אוכל אותך חי. אז בית, ועבור ילד בית והורים זה הינו הך, צריך גם להגן עליך, אבל גם לייצג נאמנה את החלקים בעולם שהם לא בהכרח בעדך.
אז בסרט ניכר שההורים שלו עושים עבודה טובה בכך, כי הם לא מרחמים עליו. יותר מזה, הם לא עוזרים לו בשום דבר שהוא יכול לעשות לבד. גם עם ילדים בריאים זה לא קל לדעת היכן בדיוק עובר הגבול בין קשה לילד, אך אפשרי, לבין קשה מדי ודורש התערבות הורית, אז על אחת כמה וכמה עם ילד מוגבל שאינו מדבר. אבל גם בהנחה שאתה כהורה יודע היכן עובר הגבול, זה עדיין לא הופך את זה לקל, כי בגדול אתה צריך להיות מסוגל לצפות בילד שלך שמסוגל להזיז רק את רגל שמאל שלו מנסה איכשהו להתלבש לבד, כשכל שריר בגוף שלך זועק לך לעזור לו. כלומר, אתה צריך לראות את הילד שלך נאבק, ולא להתערב. ככל שאתה יותר אמהי (מבחינה ארכיטיפית, כדמות שאמורה לגונן ולהכיל את הילד), כך יהיה לך קשה יותר לעשות את זה.
חמלה עלולה להיות אכזרית
אני מכיר הרבה אנשים על הקיצון החומל שיגידו “אני בחיים לא אהיה מסוגל להיות אכזרי כזה”, ואולי הם צודקים, אבל חמלה יכולה להיות לא פחות אכזרית. אז הצד השלילי של הקשיחות הזו הוא ברור – אתה עלול לתת למישהו למות כי לא עזרת לו. אבל הצד השלילי של ארכיטיפ האם הוא האמא האדיפלית (תסביך אדיפוס), שחומלת עליך יותר מדי עד שאתה חלש ותלוי בה מדי כדי לצאת לעולם ולהיות עצמאי, וזה גם כן הורג. לכן אני חושב שההורים של הילד מהסרט my left foot מצאו את האיזון, והאיזון הוא לא “כמה שיותר חמלה”. ג’ורדן פטרסון אומר באחת ההרצאות שלו “אל תעשה עבור אחרים מה שהם יכולים לעשות עבור עצמם”, כי אז אתה פשוט גונב את זה מהם. נניח שאתה בבית אבות מטפל בחולי אלצהיימר. זה קשה לטפל בחולי אלצהיימר, מן הסתם, אבל אחד הדברים שעשויים להקל עליך הוא אם פשוט תלביש את הבן אדם המסכן במקום לתת לו להתלבש לבד. אלא שאז אתה גונב ממנו את היכולת לעשות לבד את מעט הפעולות שהוא עוד מסוגל לעשות, וכך אתה רק מזרז את הניוון שלו.
ברגע שאתה באופן קבוע עושה משהו עבור מישהו שהוא יכול לעשות בעצמו, הגבול בין החולשה הפיזית לחולשה הנפשית מטשטש. זה אומר שהאדם שמקבל את העזרה מתחיל לוותר לעצמו ולהמציא לעצמו תירוצים, והוא לא בהכרח יודע שהוא עושה את זה, הוא פשוט כבר מתקשה להבין אם מה שמונע ממנו לבצע את המשימה (שעד כה נעשתה עבורו) זה מגבלה אמיתית, או ויתור עצמי; וברגע שהגבול מטשטש זה מדרון חלקלק. אז בכך שהאבא מהסרט עמד איתן אל מול הכח הפנימי שקרא לו לעזור לבן שלו, הוא נתן לו את העזרה הגדולה ביותר, הוא נתן לו את העצמאות שלו. זו לא חמלה שאפשרה לו לעשות את זה, זה בדיוק הפוך מזה. אתה צריך להיות חתיכת ממזר קשוח כדי לראות את הבן שלך נאבק כך, מבלי לעזור לו.
למה אני כותב את זה? כי בקליניקה שלי אני נתקל ביותר מקרים של טיפוסים רמה גבוהה של חמלה (לעתים גבוהה מדי), מאשר במקרים ההפוכים. פגשתי כבר איזה פסיכופת או שניים, אבל אני נתקל בהרבה יותר אנשים תמימים או חומלים מדי. ההבדל בין החומלים ל”פסיכופתים” (הפעם במרכאות, כי הכוונה היא יותר לאנשים שהם פשוט יותר קשוחים ופחות אמפתיים) היא שהראשונים לא יודעים שיש בהם חלק מסוכן, או בוחרים להתעלם מכך. זו בעיה, כי הטורפים של העולם מזהים את התמימות הזו בשנייה.
מה יש באנשים תמימים שהטורפים מזהים?
אחד הדברים שאני עובד עליו עם אנשים בקליניקה, עם נשים יותר מעם גברים, זה לנהל משא ומתן, בין עם בעבודה או במערכות יחסים רומנטיות. כדי לנהל משא ומתן ולייצג את עצמך נאמנה אתה צריך להיות קשוח. אתה לא צריך להתנהג בקשיחות כל הזמן. כל מה שאתה צריך לעשות זה לאפשר לשבריר שנייה לחלק המסוכן שבך לצאת החוצה, וברגע שהצד השני רואה את זה, הוא מכבד אותך, ואתה יכול לשוב להיות אדיב. החומל לא אדיב אף פעם, כי אדיבות מגיעה מתוך עצמה. אתה יכול לא להיות נחמד, אבל אתה בוחר להיות נחמד – זו אדיבות. להיות נחמד כשאתה לא מסוגל להגיד “לא” זה לא אדיבות, זה לאפשר לצד השני לרמוס אותך. נשים אומרות לי כל הזמן שהן מרגישות שלא מעריכים אותן בקשרים, שלוקחים אותן כמובנות מאליהן או שגברים לא מחזרים אחריהן וחותרים להגיע אליהן ישר הביתה בדייט ראשון. זה לא כי הגברים האלה פסיכופתים. זה כי הצד הטורף שבהם (שקיים בכולם), מזהה מיד שהן תמימות ושהן לא מסוגלות לנהל משא ומתן. הן לא קשוחות ואין להן “לא” חזק. זה משהו שאפשר לשים לב אליו ממש מהר; הרבה לפני שהם מעלים את האפשרות של להפגש אצלה או אצלו בבית, יש בהם חלק שכבר מזהה שזה בסדר להציע את זה לבחורה כמוה. הם לא היו מציעים את זה לכל אחת. למה? כי יש נשים קשוחות שיעשו דברים קטנים שבהם הן מראות שגם הן יכולות להיות טורפות אם הן רוצות. הן חושפות את זה לשבריר שנייה, אבל זה שם, וגברים קולטים את זה מיד. למשל, הן לא ינסו למלא את השתיקה בכח, לא יצחקו כשהוא אומר משהו לא מצחיק, הן ישאלו אותו שאלות כשמשהו לא ברור להן גם אם זה מציב אותו באי-נוחות, הן לא יבקשו סליחה אם הן לא עשו טעות, הן לא יתלהבו מדברים שהוא אומר שלא נשמעים מבוססים ועוד… אלה רק דוגמאות, לא מדובר בחוק, אבל ככל שמישהי עושה יותר מאלה, מנסיוני, זה מעיד יותר על הטיפוס התמים, וזה משהו שמישהי שהיא טורפת בעצמה לא תעשה.
היה לי פעם מתאמן כבן 50 שנשים היו מנצלות אותו חופשי ובלי נקיפות מצפון כלל. בכל פעם שהייתה להן תקלה בבית הוא היה מתייצב עם ארגז הכלים שלו (זה לא היה המקצוע שלו). הן לא היו גומלות לו בשום דבר ממשי, אבל הן היו נותנות לו את המינימום ההכרחי על מנת שיאמין שהוא יכול לקבל מהן יותר בהמשך, והן היו שומרות על עמימות באשר לכוונות שלהן לגביו (לא הייתה להן שום כוונה להיות בנות זוג שלו). הוא היה מגיע אליי ומדווח שהוא מעניק להן מזמנו וממיטב כישוריו הטכניים והקשר לא מתקדם לשום מקום, והיה שואל אותי “איך לצאת מאזור הידידות”, מה שמעיד על כמה שהוא לא הבין את עומק הבעיה. אז גברים יכולים להיות מנוצלים על חוסר יכולתם להציב גבולות גם כן, וגם נשים יכולות לנצל. אבל יש יותר פסיכופתים גברים מנשים, ונשים בממוצע הן יותר חומלות מגברים.
איך מסירים את התמימות?
יש אנשים שחושבים שילדים נולדים טובים והם נעשים רעים בידי החברה. זה נכון חלקית. אבל זה גם שגוי, כי הם נולדים גם עם יכולת להיות רעים. אפשר לראות כבר בילדים בני 4 סימנים שהם יגדלו להיות פסיכופתים כשהם יגיע לבגרות. חלקם לא, אבל רבים מהם כן. למעשה, אלו שלא נהפכים לכאלה, ניתן לזקוף זאת ל*זכות* החברה, כי היא מיישרת אותם, שופטת אותם ומרסנת את היצר שלהם. דווקא ההורים שמתייחסים לילדים שלהם כאל מלאכים שלא מסוגלים להזיק לזבוב, שמתייחסים לבנות שלהם כאל נסיכות, התמימות הזו שלהם טופחת בפניהם כשהנסיכות שלהם נכנסות לגיל ההתבגרות. הן היו נסיכות טובות כשהיו ילדות, אבל בגיל ההתבגרות ההורמונים מוציאים מהן צדדים אפלים שהיו רדומים כל השנים. מכיוון שהן לא למדו איך לרסן את עצמן, כי לא היה לצדדים האלה מקום בילדות, כי הן היו צריכיות להיות “טובות” , אז עכשיו אין להן, או להורים שלהן, את הכלים להתמודד עם המפלצת הזו. אני שומע הורים שמתאמנים אצלי שמספרים לי איך “הילדים הטובים” שלהם שקיבלו מהם “רק חום ואהבה” (כבר בעייתי, כי איפה המשמעת?) מפנים להם עורף כשהם מתבגרים.
אז אם אני תמים, איך אני יוצא מזה? אתה מסתכל על אחרים, אבל באמת מסתכל עליהם, לא משליך עליהם את התמונה המוטה שלך לגביהם, שמכילה איזו משאלת לב שהם יתנהגו במוסריות ואדיבות (למרות שהרוב כן יתנהגו כך). אתה מסתכל עליהם כמו אנטרופולוג, בלי שיפוטיות, ככל שאתה יכול, ורואה מה הם עושים. לתמימים זה יהיה קשה, כי לפעמים לראות את הרוע באנשים אחרים עושה לך טראומה. זה מפחיד לדעת שבבן אדם שאתה אוהב יש יכולת אמיתית להזיק לך לו הוא בחר לממש אותה. אני יכול להעיד על כך באופן אישי שהמאמן העסקי שלי הוא אחד האנשים שאני יותר מוקיר ומעריך, וקשה לי לפעמים להכיר בכך שהוא יכול להיות גם ממש קשוח. אבל אני יודע שהוא יכול להיות כזה, משום שהוא אוכל אנשים במשא ומתן. הוא היה בעמדות ניהוליות בכירות, ונדרש ממנו לעשות את זה, והוא עשה את זה מצוין. זו גם הסיבה שאני מתאמן אצלו. אז אני אומר שגם לי, כאחד שמלמד אנשים להסיר תמימות, יש קושי לגשר על הפער, לכאורה, בין בן אדם שאני חווה כמאד מכיל ואוהב, לבין החלק שבו שברור לי שיכול לטרוף אנשים אם הוא היה צריך. אבל היופי אצלו הוא שמכיוון שהוא מאד מחובר לחלק הזה, הוא לא צריך להשתמש בו. אנשים רוכשים לו כבוד מיד, ולכן הוא יכול להיות אדיב תמיד, והוא באמת אחד האנשים היותר אדיבים ונחמדים שאני מכיר.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
