“אני מאד טוטלית בזוגיות” זה משפט שאני שומע לרוב בקונטקסט חיובי ממתאמנות ומתאמנים שלי. במאמר אני בוחן את המשמעות של להיות טוטלי, ומסביר מהיכן נוצר המנגנון של התמסרות מוחלטת, ומה ההשלכות שלו על הקשר.
אין דבר כזה טוטלית במידה הנכונה
אין דבר כזה טוטלית במידה הנכונה. כי להיות טוטלית זה אומר להתייחס לעצמך כמקשה אחת, כמוטיבציה אחת בודדת, ולהתעלם מהעובדה שבעצם יש גם הרבה מוטיבציות שונות במקביל, שיש בך כמה חלקים שרוצים דברים סותרים בעת ובעונה אחת. להיות טוטלית אומרת להיות טוטליטררית, דיקטטורית, כלפי חלקים מסוימים בתוכך.
איזה חלק כן מקבל ביטוי? לכאורה זה החלק שרוצה להתקרב. כשאת אומרת שאת טוטלית הכוונה היא שאת “נותנת את כולך” בקשר. אז מה רע בזה? ובכן, אפשר להתחיל מהסוף – גברים עוזבים אותך. הדייט הראשון הוא מהנה, אבל החל מהדייט השני הקשר מדרדר, גם בחוויה שלך, עד לפרידה בלתי נמנעת.
מה ההבדל בין הראשון לדייט השני?
ההבדל הוא שבדייט הראשון את לא פוחדת לאבד כלום, ואם את לא פוחדת לאבד, אז יש לך חופש.
אבל מה קורה פתאום מהדייט השני והלאה? החופש הולך ונעלם, והמרחב שלך הולך ומצטמצם. למה?
את מצמצמת אותו! כי החל מהדייט השני, אתם כבר ב”זוגיות”, ואת מאמינה שבזוגיות צריכים להתקיים תנאים מסוימים, את צריכה למלא תפקיד מסוים, והתפקיד הזה מצמצם אותך. התפקיד הזה הוא חלק ממחזה גדול יותר, מרעיון שאת משליכה על הקשר הנוכחי לגבי איך זוגיות אמורה להיראות. במקום להיות ממש בתוך מערכת היחסים, קשובה לפרטנר שלך, את כופה איזשהו קונספט אוטופי שיש לך לגבי מה זה זוגיות עלייך ועל הפרטנר שלך.
את מחזיקה ברעיון לפיו בזוגיות את רוצה להיות עם הפרטנר שלך 24/7, ואתם לא יכולים להוריד את הידיים אחד מהשנייה ולא נמאס לכם אף פעם אחד מהשנייה. אבל זה רעיון שלא תואם את המציאות, הוא לא תואם את הטבע שלך. בטבע שלנו אנחנו לא אמורים להתמזג עם אדם אחר. גם בתוך זוגיות, אתם עדיין שני אידיבידואלים. אבל את למדת שאת צריכה להקריב את האינדיבידואליות שלך לטובת הזוגיות הגדולה, ואז אותה אינדיבידואליות זועקת “היי, מה איתי?”, ולכן יורד לך ממנו.
האם אפשר להיות בקשר של התמזגות?
“אבל ירון, זה לא נכון, היה מישהו שכן מימשתי איתו את הרעיון האוטופי הזה. היינו זוג, והיינו כל הזמן ביחד”
נכון, ומה אפשר לכם להיות ככה? העובדה שהיית עם מישהו שהקריב את האינדיבידואליות שלו כמוך. אבל יש לזה מחיר. הוא היה שומר בבטן, עד שאחת לכמה זמן היה מתפוצץ. הוא ביטל את עצמו כדי לשמור על המסגרת הזוגית הסימביוטית הזו. עובדה שנפרדתם, וסביר להניח שזה קשור גם לכך שכמה שנדמה לך שהייתם צמודים, לא באמת הרגשת אותו, כי הוא לא הנכיח חלקים רבים מהאישיות שלו מולך.
זוגיות היא רצף של אכזבות
לפי התיאוריה של הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר לתהליך ההתפתחות הפסיכולוגית של ילדים, בסביבות גיל שנה וחצי -שנתיים הילד נכנס לשלב של התקרבות מחדש. כשהוא נולד הוא בהתמזגות מוחלט עם האם, לאחר מכן הוא לומד שהוא נפרד מהאם, מתחיל להתוודע ליכולות שלו ונהנה לחקור את העולם בכוחות עצמו. אבל בשלב ההתקרבות מחדש הילד מבין שהוא עדיין קטן וחלש, ושהעולם גדול ומאיים, ונאלץ להכיר בלית ברירה בכך שהוא עדיין תלוי באם. לפיכך הוא מפתח יחס אמביוולנטי כלפיה, מצד אחד היא מקור לחום ונחמה, מצד שני היא מזכירה לו את התלות בה ואת חולשתו. על פי התיאוריה של מאהלר התינוק מתגבר על השלב הזה כאשר הוא מפנים את דמות האם בתוכו, וכך יכול לפנות למקור הכח שלו גם כשהוא רחוק ממנה. אבל, לדעתי הצנועה, זה רעיון אידיאלי, ובפועל כולנו נמצאים על איזשהו רצף בין ההתמזגות המוחלטת לבין היכולת להפרד לחלוטין מההורים.
בפרט אצל אנשים אצלם תהליך הנפרדות מההורים לא הושלם כראוי, ישנה שאיפה תמידית לחזור למקום המנחם והמכיל של ההתמזגות עם ההורים, ולדעתי הוא זה שעומד בשורש הטוטליות עם בני זוג. אבל התיאוריה של מאהלר גם יכולה להסביר לנו למה תמיד מערכת יחסים תהיה מלווה בכאבים ובאכזבות, לא רק משום שאנחנו ניאלץ להתעמת פעם אחר פעם עם העובדה שהפרטנר שלנו לא יכול להכיל אותנו כפי שהחלק הילדי שבנו מבקש, אלא שגם בנו יש חלק שמבקש נפרדות ועצמאות ממנו. כך שנגזר עלינו במידה מסוימת לחיות בקונפליקט. זוגיות לא תוכל למלא אף פעם את כל הצרכים שלנו, ונדרשת עבודה מתמדת ותקשורת רציפה כדי לבדוק כל הזמן באיזה מרחק אנחנו רוצים להיות כרגע מהפרטנר. הטוטליות עושה בדיוק הפוך מזה – אין מקום להקשבה ולדיוק של המרחק, אלא יש מרחק אחד בלבד – והוא אפס מרחק.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
