כשהייתי קטן, לא זוכר בדיוק בן כמה, אולי 7 או 8, אני זוכר שעשיתי משהו לא בסדר, אולי לא רציתי להתקלח או משהו כזה, ואבא שלי אמר לי שהוא יגיד לאמא. אמרתי לו שייתן לי עונש, והוא אמר לי שאם הוא ייתן לי עונש אני אצחק עליו.
במשך שנים הזכרון הזה ליווה אותי, ואני חושב שבזמן האחרון אני מתחיל להבין למה הוא לא מרפה ממני. כי אני שם לב שמה שאני זקוק לו בחיים, ומה שהייתי זקוק לו גם כילד, זה גבולות. נראה לי שהרגע שבו “הבנתי” (ככל שילד בן 7 יכול להבין) שאבא שלי לא יכול להציב לי גבולות היה רגע מפחיד ומייאש. ילדים צריכים גבולות, צריכים מסגרת, זה נותן להם ביטחון.
כשהייתי יותר גדול, אולי בן 15, אחרי שהוריי התגרשו, היה לי ריב עם אבא שלי, והוא צעק עליי, אבל לא פחדתי. להיפך, נעמדתי מולו עם חזה מורם, וכמעט הרבצתי לו, אבל לא עשיתי את זה, כי ראיתי באותו רגע כמה הוא חלש. רציתי להיות מסוגל להרביץ לו ושהוא יחזיר לי, שיראה לי מי הבוס, אבל כל מה שראיתי זה שהוא חסר אונים, ולא רציתי להכניע את אבא שלי. לראות אבא כנוע זה מחזה שלא נראה שאף אחד רוצה לראות. גם לא רציתי שהוא יכניע אותי, רציתי שהוא יעמוד מולי ויאתגר אותי.
עד היום יש בי איזושהי תקווה ילדית שאבא שלי אחת ולתמיד יעמוד מולי ויגלם את האבא שרציתי שיהיה. עדיין יש בי חלק שרוצה להתעמת עם העולם. לא להכניע אותו, ולא להכנע לו. להתעמת, לבחון את הגבולות שלי, ללמוד מה מותר ומה אסור. אני מרגיש שמכיוון שהחלק הזה לא עבר את התהליך ההתפתחותי המלא והגיע לבגרות, באיזשהו מקום אני עדיין תקוע בלבחון גבולות, ולכן קשה לי לפעמים למצוא את האיזון בין הצבת גבול בריא, לבין ניתוק מוחלט, לבין להבלע.
השאלה היא האם ההיאחזות בתקווה הזו מועילה לי, או משאירה אותי תקוע בשלב ההפתחותי הזה בילדות שלי? אם אני רוצה להשלים את ההתפתחות שלי, אני צריך לשחרר. כדי לשחרר, אני צריך לסלוח. כל עוד אני לא סולח, ומצפה מאבא שלי להתעורר על עצמו (בגיל 70) ולהתחיל להציב לי גבולות, אני חורץ את דיני להשאר תקוע בשלב הזה. אבל אבא שלי לא ישתנה.
לפני שסלחתי, עם זאת, הייתי צריך להביט נכוחה בעצמי ולשאול את עצמי מה אני מרוויח מכך שאני לא מציב גבולות ועדיין מצפה מההורים שלי לגאול אותי, והיכן בחיים שלי זה בא לידי ביטוי. שמתי לב שיש לא מעט מקומות בחיי שאני מעגל פינות, שאני לא לוקח אחריות מלאה, שאני סומך על כך שההורים שלי ייחלצו לעזרתי. אבא שלי אמנם לא טוב בהצבת גבולות, אבל אני חושב שהוא גם מלא רגשות אשם, ואולי בגלל זה הוא כמעט אף פעם לא אמר לי “לא” כשביקשתי ממנו משהו. אז הייתי צריך לשאול את עצמי אם אני מסוגל באמת להתמודד עם ההשלכות של הגבולות החדשים שאני משית על חיי. האם אני מוכן לשלם את המחיר, לשאת באחריות, בכדי להיות באמת ילד גדול ולצאת לעצמאות?
זה תהליך של למידה ונדרשת סבלנות. מתי אני שומר על עצמי, ומתי אני אנוכי ומתעלם מהאחריות שלי לסובבים אותי? מתי אני לוקח אחריות על הבעיות שלי, ומתי אני פשוט מונע מעצמי עזרה שאני זקוק לה מאנשים שאכפת להם ממני? מתי אני אומר “כן” לדברים שמזיקים לי, ומתי אני אומר “לא” לדברים שהם לטובתי.
ואתם, היכן אתם נאחזים? מה אתם עדיין לא שחררתם? מה מונע מכם להציב גבולות בחייכם? למה אתם נשארים במערכות יחסים שלא טובות לכם? האם אתם מונעים מאהבה להכנס לחייכם, ודווקא לביקורת וליחס מקטין ומזלזל אתם מאפשרים לחדור לגבולות שלכם? האם אתם מונעים מרגשות אשם או מפחד שיכעסו עליכם ולכן לא אומרים “לא”?
אתם יכולים כבר היום לצאת למסע, ולהתחיל לקחת קצת יותר אחריות מכפי שלקחתם אתמול. שימו לב היכן אתם לא אומרים את האמת, היכן אתם מעלימים עין, היכן אתם מספרים לעצמכם סיפור שאתם יודעים שהוא לא נכון. לאט לאט תראו שאתם קוצרים את הפירות של הזרעים הבריאים ששתלתם.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
