“ברגע שאני מתחילה להתאהב, הם תמיד בורחים ממני”.
זו וריאציה של המשפט “למה מי שאני רוצה לא רוצה אותי?”. כי אם זה קורה אחרי שהתחלתם לצאת, זה אומר שבהתחלה הוא כן רצה. אז מה קורה לה שברגע שהקשר מעמיק טיפה והיא מתחילה לפתח רגשות, היא הופכת למה שהיא מכנה בשפתה “נזקקת ובלתי נסבלת”? כלומר, היא כועסת עליו, מטיחה בו האשמות, מאבדת שליטה על עצמה.
אני חושב שהיא פשוט מבועתת. ממה? למה? מה יכול לקרות לאדם בוגר במערכת יחסים שגורם לו להגיב כאילו שהוא נמצא עכשיו בסכנת חיים?
התשובה, במקרה הזה, היא ששום דבר לא יכול לקרות. היא לא מגיבה למה שקורה באותו רגע, היא מגיבה למה שקרה בעבר שלה.
בסיפור הרקע ישנה הזנחה מצד ההורים, מה שיצר אמונה שהיא לא תקבל את תשומת הלב, את ההגנה ואת הביטחון שהיא צריכה במערכת יחסים. אז ברגע שישנו אירוע שמתפרש אצלה כמאיים על הצורך הזה שלה, היא מגיבה כמו הילדה שלא קיבלה את המענה – או שומרת בבטן, או מתפרצת בזעם. היא לא מתקשרת את הצורך שלה ברגע שהיא מזהה אותו כי היא לא מאמינה שיש מישהו שמוכן להקשיב. מה שהיא תגיד זה שהיא מצפה שהוא יבין לבד ו”למה אני צריכה להגיד לו כל דבר!?”. אבל זו ציפייה לא ריאלית שהפרטנר יבין אותנו בלי מילים. אפילו האמהות הקשובות ביותר לתינוקות שלהן טועות ב-50% מהמקרים כשהתינוק שלהן בוכה.
אבל למה זה קורה ברגע שהיא מתחילה לפתח רגשות? מה משתנה בהתנהגות שלה החל מהדייט הרביעי-חמישי, שלא היה שם עד כה? אחד ההסברים הוא שיש בה חלק (הילדה הפנימית) שעדיין מחכה שהיא תקבל את ההגנה שהיא שיוועה לה כילדה. החסך לא נעלם. כאישה בוגרת היא פשוט מנהלת חיים מאד עצמאיים ועסוקים, ולכן רוב הזמן היא לא מחוברת לחסך הזה. אבל ברגע שיש מישהו שמוצא חן בעיניה, הילדה הפנימית פתאום מתעוררת ועטה עליו בתקווה שהנה סוף סוף הוא ייתן לה את מה שהיא כה צריכה. “תגן עליי!” היא אומרת.
למה זה קורה רק עם גברים שהיא נמשכת אליהם ולא עם חברים או גברים אחרים? זה יכול לקרות, אבל בקשר רומנטי הדפוס הוא הכי חזק, כי בד”כ היא מראש נמשכת לגברים שמזכירים לה את ההתנהגות של ההורים שלה. כלומר, היא מזהה, גם אם באופן לא מודע, שהם לא ייתנו לה את מה שהיא מבקשת. הם אולי חכמים ויפים, אבל עסוקים מאד בעבודה שלהם, לא אמינים, ואי אפשר לסמוך עליהם. הילדה הפנימית שלה רוצה תיקון. מההורים היא לא תקבל את זה, אז היא מנסה לחזור לילדות דרך הקשר הרומנטי ולתקן את זה כך. אלא שגם זה לא יעבוד. הבחור לא ישתנה, והיא בטח לא תשנה אותו. אז מה נותר לה? להיות לעצמה האמא שלא הייתה לה ולסנות לתת לילדה הפנימית שלה את מה שהיא לא קיבלה. אבל בעיקר, להבין שזה פצע שייתכן שלא יירפא, והיא צריכה ללמוד לחיות איתו, לא לנסות לרפא אותו דרך בן הזוג, כי רוב הסיכויים שזה רק יפגע בה עוד יותר.
אני לפעמים אומר למתאמנות כאלה “אז תבחרי מישהו יציב, מישהו שהוא יותר טיפולי, סטייל עובד סוציאלי”, והתגובה שלהן היא בד”כ הבעת גועל מופגנת וניעור של הראש. זה לא עושה להן את זה. אז לגבי זה, אני אומר משהו שייתכן שיישמע די מבאס – אם את (את, הכוונה מישהי שתמיד נמשכת לגברים שלוחצים לה על כפתורי החרדה מהילדות, ושמעולם לא הצליחה להכנס לזוגיות ממושכת וטובה) רוצה זוגיות, ייתכן שתצטרכי לבחור מישהו שאת לא נמשכת אליו, לפחות לא בהתחלה. אנחנו חושבים שקשר רומנטי חייב לכלול משיכה, אבל אני לא חושב ככה. משיכה היא נהדרת, אבל היא לא נשלטת, והיא לאו דווקא מעידה על קשר רומנטי מוצלח. יש ברי מזל שאצלם קיימת הלימה בין משיכה לזוגיות. אבל לא אצל כולם. ברור לי שזו מכה, אבל לדעתי יש אנשים שירוויחו הרבה יותר אם יבחרו מישהו שמתאים להם לזוגיות גם אם הם לא נמשכים אליו (וייתכן שהם ילמדו להמשך אליו עם הזמן).
“אוקיי, אז הבנתי למה היא מגיבה בכעס, כי היא פוחדת ששוב יעזבו/לא יגנו/ יזניחו/ יקטינו אותה. אבל למה בכל זאת אין גבר שנשאר למרות כל זה? למה הם תמיד בורחים?”
אני חושב שלא מן הנמנע שבתגובה הזו שלה היא פועלת למימוש האמונה שלה. כך שאולי הוא נשאר, אבל היא לא תרפה עד שהוא יעזוב, אז היא תמשיך להגיב בזעם כלפיו עד שהוא יראה לה שהוא בדיוק כמו כל השאר. יש גבול לכמה בן אדם יכול לספוג, במיוחד ממישהי שהוא רק התחיל לצאת איתה. בנוסף, אני חושב שאם הוא היה הטיפוס שמוכן לסבול התנהגות כזו לאורך זמן, היא לא הייתה נמשכת אליו בכל מקרה, כי זה הרי מישהו שלא עוזב גם אם כתוב לבחורה על המצח שהיא תאמלל אותו. זה הטיפוס המקביל לה, רק בגבר. אבל הגברים שהיא יוצאת איתם הם גם כך, בד”כ, נמנעים מהתחייבות ומנוכחות בקשר, אז אדרבא כאשר הם יוצאים עם מישהי ש”לא כיף” איתה (כפי שהם עשויים לתאר אותה בלשונם, כי זה מה שהם מחפשים -כיף).
אז מה עושים עכשיו?
יש מה לעשות. אני מאד מאמין בטכניקות מעולם המיינדפולנס, וגישות אחרות שמתמקדות בתשומת לב למחשבות ולרגשות שעולים תוך פיתוח יכולת להתנגד להם. בקצרה, הרעיון הוא ללמוד להרחיק את המחשבות והרגשות שלנו מעצמנו, ולהגיב באופן מותאם יותר לסיטואציה. להבין שמה שאני חושב ומרגיש עכשיו לא קשור להווה, אלא לעבר. אני אוהב את הגישה הזו כי היא לא מתיימרת לרפא את פצעי העבר (מה שעשוי לקחת שנים רבות אם בכלל ובינתיים מאבדים זמן יקר), אלא מלמדת איך לחיות איתם, מה שמאפשר להתחיל להתנהג אחרת תוך זמן קצר מאד.
