אמנות הפיתוי – מהי, ומה בינה לבין הצלחה עם נשים.

ייתכן שאותה אנליטיות שאמנות הפיתוי הכניסה לתחום יחסי האנוש, היא שלעתים נמצאת בעכריה, לרבות באופן שבו היא נתפסת מהצד הנקבי (גם אצל גברים וגם אצל נשים). הצד הנקבי, שלרוב דומיננטי יותר אצל נשים, מסתכל על יחסי גבר-אישה מנקודת מבט הוליסטית והווייתית. כלומר, נשים חוות את התקשורת שלהן עם גברים באופן מאד אינטואיטיבי ופחות כפועל יוצא של מה לעשות, אלא יותר של איך להיות. נשים יודעות שהוויה מסויימת שלהן משפיעה על האופן שבו גברים מתייחסים אליהן, והן פחות עסוקות בפעולות עצמן או במשפט כזה או אחר שהן אמרו. לכן, כשהן רואות את הגישה המתודית של אמנות הפיתוי כלפי העולם הזה, שמציעה זווית נגדית לזווית שלהן, מתעורר בהן אנטגוניזם וסלידה מכך. הפרשנות האוטומטית שעולה היא של “מניפולציה”, בניגוד לאותנטיות, כנות, ישירות ופתיחות.

כמובן שאין סתירה בין אמנות הפיתוי לבין גבריות שנוסכת בטחון ודוגלת באותנטיות וביושרה, וייתכן שבכדי להבדיל בין ההקשרים השליליים שדבקו באמנות הפיתוי, לבין הערכים האלה שנתפסים כנחשקים בגבר בעיניי כל אישה, ראוי לקרוא לתחום דווקא אמנות החיזור. ייתכן שהתפיסה השלילית כלפי אמנות הפיתוי נובעת דווקא משום שהיא זרה לנשים, ובאופן טבעי אנו נוטים להטיל אור שלילי ומנוכר כלפי מה שזר לנו, גם אם אין בו באמת דופי.