במאמר הזה אני מדגיש נקודה אחת – בושה לא נובעת כתוצאה מעובדות יבשות, אלא כתוצאה מהסיפור שלנו ביחס לעובדות האלה.
אני רווקה בת 50, האם זה מפריע?
התארחתי פעם במפגש של קורס לנשים ליצירת זוגיות כחבר בפאנל גברים שנועד להשיב למשתתפות על שאלותיהן מנקודת מבט גברית.
אחת המשתתפות, רווקה בת 50, שאלה: “האם כשגברים פוגשים רווקה בת 50, הם חושבים למה היא רווקה?”
“תראי” עניתי לה, מול פורום של כ-40 נשים, “כנראה שכל אחד פה בחדר שאל את עצמו למה את רווקה בת 50 כשהצגת את עצמך”.
“אבל אני לא חושב שזו באמת השאלה שלך. כי זו לא עצם השאלה שמפריעה לך. זו התשובה שלך לשאלה הזו שמפריעה לך. את לא מרגישה בנח עם התשובה, ולכן את חוששת מהשאלה. כנראה שמה שאת מספרת לעצמך הוא שיש בך משהו פגום, משהו “לא בסדר”, ולכן את עדיין רווקה. כל עוד זה הנרטיב שלך, את תמשיכי להרגיש בושה כלפי המצב הזה.”
לשנות את הנרטיב
יש הרבה שאלות שלא נח לנו ששואלים אותנו, ובקליניקה אני פוגש בהרבה אנשים שמתביישים בכך שהם לא בזוגיות, או בכך שיש להם ניסיון מועט. מהנסיון שלי, המקור לבושה הזו הוא כמעט תמיד ההנחה שאני אשם במצב שלי. הרי, כנראה שגבר בן 45 שהתגרש זה עתה לאחר נישואין של 25 שנה עם אהובתו מהתיכון, לא יחוש אותה בושה ביחס לניסיונו המועט בדייטים עם נשים אחרות, כמו גבר רווק בן 45, על אף שלשניהם יש את אותה כמות נסיון. למה? כי לגרוש יש נרטיב שמציג אותו באור חיובי (מסוגל להיות במערכת יחסים, חסר נסיון מ*בחירה*, ולא חוסר ברירה), ולרווק, כביכול, אין נרטיב כזה. הרווק הוא לכאורה קרבן של הנסיבות האלה, אין לו במה להתגאות בכך שיצא למעט דייטים.
לכן, אלה לא העובדות היבשות שגורמות לנו לחוש בושה. זו לא העובדה שהאישה החביבה שפנתה אליי היא רווקה בת 50 שמעוררת בה בושה ורצון להתחמק מהשאלה הזו. זה *הסיפור* שהיא מספרת לעצמה.
במקום לספר לעצמה שהיא פגומה, היא יכולה לאמץ סיפור אחר: “עד גיל 30 לא הייתי מוטרדת במיוחד מכך שאני רווקה. חשבתי שפשוט לא רציתי מערכת יחסים ממושכת. בהמשך התחלתי להבין לאט לאט שאני לא סומכת על גברים. נפגעתי בעבר, לא ראיתי מודל זוגי בריא בבית שלי, והעדפתי לא לפגוש את הכאב הזה, ולהתמקד בתחומים אחרים בחיי. השקעתי בקריירה שלי, והגעתי להישגים. בשנים האחרונות החלטתי להתעמת עם הפחד שיש לי בתחום הזוגי. פעלתי לרפא את חוסר האמון שלי בגברים, החלטתי שיש בעולם גברים שאפשר לסמוך עליהם, ושיש גם גברים שאני יכולה לאהוב. עדיין יש לי התנגדות לרעיון הזה, אבל אני עובדת על עצמי. עובדה, אני פה בקורס, אני נפגשת עם מאמן, ואני בהחלט רואה שינוי, לעומת השנים הקודמות. לכן, אני חושבת ששנות הרווקות הרבות שבאמתחתי לא מעידות כבר על מי שאני בהווה. הן חלק ממני, ואני לא מתכחשת להן, אבל הן עדות לכברת הדרך שעברתי ושאני עוד אעבור, ולא לסיכוי שלי להשיג זוגיות בעתיד, או לאיכותי כבת זוג או כאישה.”
הסיפור לא אמור להיות נכון
האם הסיפור הזה יותר נכון מהסיפור הראשון? לא. שניהם יכולים להיות נכונים. יש לה פצע, לא צריך להתכחש לזה. היא נפגעה, והיא נושאת את הפגיעה הזו איתה. אבל זה רק חלק מהאמת.
כל סיפור שלא נבחר לספר על עצמנו לא יהיה נכון במאת האחוזים, ותמיד יתאר רק חלק מהמציאות. אבל זה לא משנה. הסיפור לא צריך להיות ביוגרפיה אובייקטיבית. לסיפור שלנו על עצמנו יש מטרה אחת – לשרת אותנו. זה לא אומר שאנחנו צריכים לבחור סיפור שצובע את החיים שלנו בורוד. הוא צריך לשקף את המורכבות, את הכאב, אבל גם להפיח תקווה. בעיקר, הסיפור שלנו צריך להסיר מאתנו כל רכיב של בושה ביחס למציאות שלנו. אחד הדברים הכי מושכים הוא לקיחת בעלות על החיים שלנו. אתם בלי נסיון בזוגיות? אתם עובדים בעבודה שאתם לא אוהבים? אתם לא לגמרי עצמאים כלכלית? עם כל הכאב, תיקחו בעלות על המצב שלכם. תאמרו את זה בראש מורם. ייתכן שחלקו נובע מנסיבות חיים שנקלעתם אליהן בעל כורחכם, וייתכן שחלקו נובע מהחלטות רעות שקיבלתם. אבל בושה ביחס לזה לא עוזרת. בושה זה רגש חשוב. היום שבו ילדים חשים לראשונה בושה בחייהם (סביבות 15 חודשים) הוא יום משמעותי, היות שהוא מעיד על תחילת ההתפתחות של מודעות עצמית. אבל בושה נועדה להעניש אותנו על פעולות לא ראויות, כמו להשתין ברחוב, או לזרוק אוכל על הרצפה. היא לא נועדה להעניש אותנו על מצב קיים, שהפעולות שגרמו לו ננקטו לפני זמן רב, ובפרט כאשר חלק מהפעולות האלה לא בוצעו על ידינו.
ומה אם אני אחראי למצב שהגעתי אליו?
“ומה אם חלק מהפעולות האלה כן בוצעו על ידי?”
אז תחשבו למה ביצעתם אותן? אם החלטתם ביודעין להקריב את חיי הזוגיות שלכם למען הקריירה, אז אל תבגדו בעצמכם של העבר. תעמדו מאחוריו, וזה עדיין לא אומר שאתם לא יכולים לקבל כעת החלטה שונה. אם בזבזתם זמן רב מחייכם בקשר שהיה רע לכם, אז תבדוק למה זה קרה, ואיך זה לא יקרה שוב. הרי לא עשיתם לעצמכם רע במודע (ואם עשיתם לעצמכם רע באופן לא מודע, אז אל תאשימו את עצמכם על זה. בכולנו יש את החלק הזה. לפחות כעת אתם מכירים אותו, מה שהרבה אנשים שחיים באשליה שאין בהם חלק של הרס עצמי לא יכולים להגיד).
אז לא משנה מה המצב הנוכחי שלכם, אם עולה בכם בושה ביחס אליו, זה נובע אך ורק מהנרטיב שלכם. תחליטו עכשיו שאתם משנים אותו, ותתחילו מלבחון היטב מה מהדברים שאתם חושבים שאתם אשמים בהם באמת היו בשליטתכם (הבית שגדלתם בו זה מקום טוב להתחיל בו). השלב הבא הוא לא להאשים אחרים (ההורים שלכם, למשל), והשלב האחרון הוא לקחת אחריות על המצב ועל הפעולות שכן היו בשליטתכם, ולבחון איך אתם יכולים לפעול כעת כדי לשנות את זה.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
