מה הקשר בין הומור למשיכה? האם כל מי שמצחיק הוא בהכרח אטרקטיבי? אילו דרכים ישנן כדי לעורר צחוק, ואיזו דרך היא אפקטיבית כדי ליצור משיכה? איך להיות מצחיק – התשובות בפנים.
האם מצחיק שווה מושך?
האם אנשים מצחיקים הם בהכרח מושכים? לא בטוח. אם נסתכל על האנשים שנתפסים כסמלי מין בעולם הבידור, לא נראה שם הרבה קומיקאים או סטנדאפיסטים. למה? ובכן, אחד הגורמים ההכרחיים במשיכה הוא תשוקה למושא המשיכה, ותשוקה נובעת מפער במעמד (כלומר שמושא המשיכה במעמד גבוה מאתנו), ומתחושה שהוא אינו בהישג יד. זו הסיבה שדוגמנים על המסלול לא מחייכים. חיוך משדר נגישות, ולפיכך מפחית מהמעמד שלהם, ומהאטרקטיביות שלהם. הרבה סטנדאפיסטים הגיעו למקצוע הזה משום שכילדים הם גילו שהומור זו דרך עבורם להנגיש את עצמם לאחרים וליצור חברים. לפעמים הליצן של הכיתה פשוט מחפש דרך להרגיש שייך ומקובל, אז הוא בוחר בהומור כדרך לעשות זאת. אבל זהו לא הומור שיוצר משיכה מינית. תחשבו על ג’רי סיינפלד, לואיס סי קיי, ריקי ג’רוייס, אדיר מילר, הם מפורסמים ללא ספק, ומאד מצליחים – האם הייתם מלהקים אותם לתפקיד גיבור הפעולה שנשים נופלות לרגליו? או שאולי הייתם מעדיפים את בראד פיט, פירס ברוסנן, או טום קרוז? בהמשך המאמר נסקור כמה דרכים להשתמש בהומור ונראה אילו מהן אפקטיביות בעולם החיזור, ואילו פחות.
איך להיות מצחיק - תיאוריית פער המעמדות
ישנן כמה דרכים להצחיק, אחת מהן היא בכך שאני גורם לצד השני להרגיש במעמד גבוה יותר (ממני). זו טקטיקה שהרבה מאד סטנדאפיסטים משתמשים בה. הם מתארים את החיים שלהם באנקדוטות שכולנו מכירים, וצוחקים על עצמם, והיות שהקהל מזדהה, הוא צוחק גם, אבל קל יותר לקהל לצחוק כשהבדיחה היא על הקומיקאי, כלומר על מישהו אחר, ולא על עצמם. דוגמאות קלאסיות לבדיחות שמבוססות על סוג ההומור הזה הן בדיחות על חנונים, אנשים עם מוגבלות פיזית מסויימת (לכן סטנאפיסטים בעלי עודף משקל נוטים לספר בדיחות על כך). וגם סטיבי וונדר, הזמר העיוור, מתבדח הרבה על היותו עיוור, למשל כאשר עמד על הבמה יחד עם זמרת נוספת כדי להגיש פרס בטקס מוזיקה, הוא הוריד את משקפי השמש שלו, “הסתכל” על הזמרת שעמדה לידו ואמר “עכשיו אני רואה שאת נראית מעולה”. הטכניקה הזו יכולה להיות אטרקטיבית מבחינה רומנטית, פחות בגלל התוכן שלה, ויותר משום שבהגשה נכונה היא מעידה על בטחון עצמי. זהו לא סגנון הבדיחות שנראה מדמויות שהן סמלי סקס, כמו ג’יימס בונד, משום שהדמות שלו לא אמורה להיראות נחותה.
איך להיות מצחיק - תיאוריית ההתרה
דרך נוספת לעורר צחוק היא באמצעות הקלה של מתח. כלומר, אני בונה מתח, ואז מתיר אותו באחת. התרת המתח שהצטבר בגוף, מתבטאת בדרך כלל באופן פיזיולוגי, על ידי צחוק. בדיחות שמבוססות על הדרך הזו ייבנו בד”כ באמצעות סיפור שרותם את השומעים ומחזיק אותם על קצות האצבעות, הקצב שלהם מתגבר, הקהל מצפה להתרה, ואז היא מגיעה באופן מפתיע שהם לא ציפו לו. גברים מצחיקים, שלא יוצרים משיכה עם נשים, בד”כ לא מאפשרים למתח להבנות.
ג’יימס בונד הוא לא חסר הומור, אבל גם כשהוא מצחיק, הוא עושה את זה עם מבט נוקב, וחיוך עדין. כשהוא כבר כן מחייך חיוך מלא, הוא עושה את זה רק אחרי שהאישה פרקה את המתח שהצטבר בכך שהחייכה או צחקה. כלומר, הוא קודם מעורר בה את הרגשת אי הנוחות, ורק אחרי שהגוף שלה מגיב פיזיולוגית להרגשה הזו ופועל כדי לפרוק את המתח על ידי צחוק, רק אז הוא גם צוחק בעצמו. אם הוא היה צוחק קודם, זה מעיד על כך שהוא לא מסוגל להכיל את המתח הזה.
אופן נוסף להשתמש בסגנון ההומור הזה היא למסגר את הסיפור באופן שמציג אותו כטראגי, או כמעורר דאגה (באמצועת שימוש במילים קשות, ובטון רציני), ותוך כדי הסיפור, או רק בסופו, אנשים מבינים שזה בעצם סיפור קליל, וההתרה הזו של הדאגה מעוררת צחוק באופן טבעי.
איך להיות מצחיק - תיאוריית אי-ההתאמה
“ערבי, יהודי ונוצרי נכנסים לבר. הברמן מסתכל עליהם ואומר ‘מה זה, בדיחה?'”. ההומור בבדיחה הזו נובע מאי-התאמה. אנחנו מצפים לכך שיקרה משהו, כי אנחנו כבר מכירים את המבנה של הבדיחה הזו, ואז הברמן מערער על המבנה הזה, ומכאן ההומור. בדיחות נוספות בסגנון הזה אפשר לראות, למשל, בסרט דדפול. הרבה מהבדיחות צוחקות על הז’אנר עצמו של סרטי גיבורי-על במארוול, במעין סגנון מאד מודע לעצמו. אנחנו מצפים שהתסריט, או הדיאלוג, יילך כפי שאנחנו רגילים משאר סרטי גיבורי העל, ואז נכונה לנו הפתעה כשדמות הגיבור צוחק בעצמו על המבנה השבלוני של סרטים מהסוג הזה. ככל שהפער בין הציפייה שלנו לתוצאה הסופית גדול יותר – כך הבדיחה מצחיקה יותר.
איך להיות מצחיק - תיאוריית המשחק
דרך נוספת להשתמש בצחוק היא להקליל סיטואציות שנתפסות כרציניות. הדרך הזו קוראת תיגר על רעיונות מסויימים שקשורים למבנה החברתי שאנו חיים בו, והיא שימושית מאד בפלרטוט. למשל, באחד משיעורי הריקוד שהייתי בהם, המורה ביקש לעזוב את הנשים ולהקשיב לו. אני ובת הזוג שלי לריקוד היינו עדיין באחיזה סגורה (כלומר, שהידיים שלה מונחות על שלי), ואז הוא הסתכל עליי במבט כועס, מה שמרמז על כך שכיוון שאני הגבר, אני אחראי למגע בינינו. באותו רגע הזזתי אותה ממני קלות, במעין הדיפה עדינה ואמרתי “תורידי ממני את הידיים כבר!” בנימה של נזיפה, אבל כמובן בחיוך ובקריצה. כל האנשים, כולל היא צחקו, כי הפכתי את התפקידים בינינו.
דוגמה נוספת היא כאשר מישהי מהריקוד שאלה אותי אם אני מגיע לפסטיבל ריקוד במלון שיש בו בריכה, ואני אמרתי שאף פעם לא יצא לי לרקוד בבריכה לפני, אז היא אמרה שאני חייב לבוא, אז עניתי לה “אבל תהיי עדינה איתי”. ההומור כאן נובע מכך שהסבטקסט של השיח בינינו הוא קצת מיני (בכל זאת, ריקוד, בריכה, מים נוטפים – אלה האסוציאציות שעולות בכולנו), ודווקא כאן בחרתי כביכול לשחרר מהתפקיד הגברי הקלאסי של המוביל, ולמסגרת את הסיטואציה ככזו שבה היא מובילה אותי, והיא המיומנת, היוזמת והאקטיבית (ומכאן שגם זו שכביכול רוצה את זה יותר), ואילו אני התמים, וכביכול לוקח את תפקיד האישה.
סוג ההומור הזה דומה לסיטואציה שבה אתה שומע רחשים בבית, וכבר חושב שמדובר בפורץ, ואז מגלה שזה החתול שלך. אתה צוחק, ואז גם בת הזוג שלך שנותרה חרדה בחדר השינה, מבינה שהכל בסדר וגם מתחילה לצחוק. הצחוק כאן בעצמם מסמן שאנחנו בסביבה בטוחה. לכן שימוש בהומור בקונטקסט מיני הוא כל כך אפקטיבי, במיוחד בסיטואציות שבהן אתה מזמין אותה אליך, או כשאתם נכנסים למיטה (סיטואציות שבהן יש סיכון גבוה וכל הצ’יפים על השולחן) – משום שההומור מסמן שהכל בסדר, ושאין כאן סכנה. בנוסף, סקס לא אמור להיות משהו מאד רציני, הוא אמור להיות קליל, כיפי, מהנה, והשימוש בהומור מזכיר לך ולה את זה.
מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים ליצירת מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות. מאפשר לאנשים לחוות יותר אהבה, אינטימיות, חופש, ביטוי וחיבור רגשי לבני ובנות המין השני. קראו עוד על הסיפור שלי.
