לרוב מדובר במישהו שנדמה כמושלם. אתם לא מצליחים להפסיק לפנטז על הקשר הנפלא שיוכל להיות לכם לו רק תצליחו לגרום לצד השני לרצות אתכם בחזרה. מרדף כזה יכול להשאיר אנשים תקועים במשך שנים ללא זוגיות אמיתית. אבל ישנן צורות חמורות אף יותר של הרס עצמי. לפעמים אנשים נמצאים בקשר, אבל הם במצוקה אמיתית שנגמרת ישירות מהפרטנר, ואף על פי-כן הם חווים קושי להפרד. מדוע אתם נשארים בקשרים שמזיקים לכם? מדוע אתם מזיקים לעצמכם באופן כללי? במאמר. חשוב להבין שיש בכם חלק שבוחר את המצב בדיוק כפי שהוא “למה כל כך קשה לי לשחרר אותו?” שואלת מתאמנת על גבר שהיא יודעת שהקשר איתו מזיק לה.“אולי את לא רוצה לשחרר?”“אני פוחדת לשחרר. אני לא רוצה לאבד אותו. אולי זה סוג של אגו… כאילו, למה הוא לא רוצה אותי?”למה לפעמים כל כך קשה לנו לשחרר ממשהו שאנחנו יודעים שמזיק לנו?בין אם זה סיגריות, או מערכת יחסים מתעללת. הסיבה שהשאלה הזו נשאלת היא רק בגלל עובדה אחת, והיא שיש לנו ברירה. אם היינו נשארים בתוך סביבה מזיקה משום שמוצמד לנו אקדח לרכה, לא היינו פונים לעזרה. כשאדם פונה אליי לאימון, הוא מבין שהוא בעצם בא לבדוק למה הוא בוחר במציאות כפי שהיא נראית כרגע בחייו. אז גם אם לפעמים קשה לראות זאת, כמעט תמיד לנו יש חלק שתורם לעובדת היותנו בסיטואציה שמזיקה לנו. נשאלת השאלה למה אנחנו בוחרים להזיק לעצמנו? למה אנחנו עוסקים בהתנהגות הרסנית כלפי עצמנו? קושי להפרד יכול לנבוע מהענשה עצמית “אני כועסת על עצמי שנפרדתי ממנו והשארתי אותו לבד”, כך אומרת לי מתאמנת שלי. עם הרגשות שלה אין להתווכח. היא בעצם מרגישה אשמה, ואשמה זו הרגשה שקשה מאד לחיות איתה. אז היא מוצאת מזור להרגשה הזו על ידי הענשה עצמית, בכך שהיא משאירה את עצמה בקשר עם גבר שמזלזל בה ומנצל אותה בציניות. היא מנסה להשקיט את המצפון שלה. מכאן עולה השאלה, האם יכול להיות שהמצפון מטעה אותנו? האם המצפון יכול לפנות נגדנו? התשובה היא חד משמעית כן. אצל אנשים מסוימים תהליך העיצוב של המצפון שלהם השתבש. המצפון הוא יצור מוזר – הוא תוצר הן של כוחות אבולוציוניים, הן של התרבות, הן של הבית שגדלנו בו, והן של החוויות שאנחנו מזינים אותו בהן לאורך חיינו. כלומר, הוא גם נפרד מהרצונות שלנו (עובדה שהוא יכול להתנגד להם), ובאותה עת הוא תוצר של הפעולות הרצוניות שלנו, גם אם הוא עצמו לא רצוני. ממליץ ואף מפציר לקרוא ראשית את המאמר הנפרד שלי על המצפון ואיך הוא נוצר, ואז להמשיך בקריאת המאמר הזה. הסבר נוסף הוא שההתנהגות ההרסנית משכחת כאבים חזקים יותר. היא מאפשרת לנו לברוח מלהתמודד עם הבעיות היותר גדולות שלנו בכך שאנחנו יוצרים לעצמנו בעיות אחרות קטנות יותר. כך, למשל, בחירה במערכת יחסים עם פרטנר שלא אוהב אותנו, או שאינו מושג, מאפשרת לנו לברוח מהבדידות, או מלהרגיש תחושות אחרות שעשויות לעלות אם נהיה לבד רק עם עצמנו. בשורה התחתנונה, אדם מחליף דרך התמודדות בריאה בדרך התמודדות הרסנית (קושי להפרד) כי זה מרגיש טוב יותר. ערך עצמי נמוך “רציתי להשיג אותו”. יש תחושה שאם נשיג אדם שלא רוצה אותנו, אז נוכיח לעצמנו שאנחנו שווים. הבעיה עם התיאוריה הזו היא שתחושת המחסור היא פנימית, ולכן גורם חיצוני לא יכול למלא אותה. תחושת ה”לא ראוי” גורמת לנו להרגיש תמיד או מעל או מתחת, אף פעם לא ביחד. או שמישהו לא רוצה אותנו, ואז הוא נתפס בעינינו כבעל ערך גבוה, אז הוא נחשק בעינינו. או שמישהו רוצה אותנו, ואז הוא נתפס בעינינו כבעל ערך נמוך, הרי רק אדם שלא באמת שווה משהו יוכל לרצות מישהו כמונו.אבל אם תחושת החסך היא פנימית, מניין היא הגיעה? האם נולדנו איתה? במידה מסוימת כן, כי אנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין למלא את רוב הצרכים שלנו ותלויים בהורינו שיעשו זאת עבורינו. תהליך פסיכולוגי תקין כרוך בהפנמה של הדמות ההורית כך שהתלות בהם הולכת ופוחתת עם השנים. כך למשל, תינוק בן שנה יכול לחוש מצוקה כשהוא רחוק מאמו, אבל בן 5 הוא כבר בעל יכולת להרגיע את עצמו במידה מסוימת כאשר הוא חש מצוקה. היכולת לווסת בעצמו את רגשותיו נובעת, על פי חלק מהתיאוריות, מכך שהפנים את דמות אמו וכעת הוא יכול לפנות לאמא הפנימית שלו, במקום לזו החיצונית.אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אז כאשר אדם בוגר מוצא את עצמו בחסך תמידי, ניתן לאתר את המקור לחסך בכך שמשהו בתהליך ההקשרות בין הילד להורה היה פגום, וכך הדמות ההורית שהופנמה גם היא פגומה ולא מסוגלת להתמודד עם מצוקות מסוימות שעולות. אמנם האדם כבר בוגר, אבל הילד הפנימי נותר משווע למילוי החסך, ולכן ממשיך לחפש אותו בחוץ דרך כל מיני דמויות, פרטנרים רומנטיים במקרה שלנו, שימלאו אותו. אבל בשלב זה האדם כבר לא ילד, והפרטנר הרומנטי אינו הורה, ולכן זו מערכת יחסים שלא יכולה למלא את החסך. כך שהאלטרנטיבה היא ללמוד לחיות עם החסך, להכיר בו, ולהבין את המנגנון שמנסה למלא אותו, אבל לא לפעול מתוכו, ככל שאנחנו יכולים. השאיפה היא לנסות להיות עבור הילד הפנימי שלנו ההורים שלא היו לנו. כמובן שזה קשה מאד, כי ככל שהחוויות הן בעצמות רגשיות גבוהות יותר, כך זה אומר שהן פוגשות אותנו במקום ילדי קדום יותר. כלומר, דווקא ברגעים שבהם אנחנו הכי מופעלים רגשית, שם כישורי הוויסות הרגשי שלנו, היכולת שלנו לפנות להורה הפנימי שלנו להרגעה, היא הכי חלשה. קושי להפרד יכול לנבוע מפחד מהמוות “אני לא אוהבת להיות תלויה באוויר, בחוסר וודאות” היא אומרת בהקשר לחוויה שלה שגברים נעלמים או שהיא צריכה לרדוף אחריהם. אבל האמת היא שאם היא רצתה, היא כבר הייתה יכולה להסיר את הערפול וליצור וודאות בן רגע. אם היא לא עושה את זה, סימן שהערפל משרת אותה.יש בנו חלק שיודע כבר מה המציאות, אבל מעדיף להיאחז באיזשהו רעיון שמפיח בנו תקווה, והערפל מאפשר לעשות את זה. לכן כשמתאמנים אומרים לי שקשה להם עם חוסר וודאות, אני מבין שיש בהם חלק שמשרת את הערפול סביב מערכות היחסים שלהם, כי בעצם ליצור וודאות זה מאד פשוט, לכן אם היו רוצים כבר הייתה להם וודאות. הבעיה היא שברגע שהערפל מתפזר מתגלה תמונה לא נעימה של המציאות, והיא, למשל, שהצד השני לא אוהב אותנו כפי שאנו אוהבים אותו, אז למעשה אנחנו מזינים את הערפול. כשהקשר עומד בפני רגע הכרעה, החלטה חשובה שצריכה להתקבל, או שיחה קשה שצריכה להתקיים, אנחנו לא מקדמים את הרגע הזה בברכה. להיפך, אנחנו דוחים את הרגע הזה, כי אנחנו יודעים שהתוצאה תהיה לא נעימה. כך שבעצם חוסר הוודאות נובע לא משום שהצד השני שומר על חוסר וודאות, בכך שאינו אומר

במאמר שלי על סיבות בגינן אנשים מתקשים להפרד מקשרים רעים, אני מספר על מתאמנת שלי שנמצאת בקשר מנצל ופוגעני, אבל נשארת שם מכיוון שהיא מרגישה אשמה אם היא עוזבת אותו לבד. כלומר, היא משקיטה את המצפון שלה ומשחררת את עצמה מעול תחושת האשמה על ידי פגיעה בעצמה. אז מה השתבש במערכת הניווט הפנימי שלה, במערכת הערכים שלה, שהיא מתנהלת בעולם באופן כה מעוות? מה כל אחד מאתנו יכול ללמוד מהסיפור שלה על הסיבות בגללן הוא מכניס את עצמו במכוון לסיטואציות שלא מקדמות אותו, מדוע זה קורה, ומה אפשר לעשות – במאמר. איך נוצר המצפון? כשאנחנו עושים משהו שמנוגד לערכים שלנו, יש “קול” בתוכנו שאומר לנו שיש כאן עבירה מוסרית. אבל האמת היא שזה לא בדיוק קול, אלא תגובה רגשית מיידית. חשוב לעשות את ההבחנה הזו, כי למצפון יש כח מניע, והנעה היא תמיד נובעת מרגש, לא משיקולים רציונליים. אבולוציה מול תרבותהמצפון הוא תוצר של כמה תהליכים שמתרחשים במקביל, ומצפון תקין הוא תוצר של התפתחות תקינה לאורך כל המסלולים האלה. כולנו נולדים עם מצפון, או לכל הפחות, עם תבנית של מצפון. המנגנון ההתנהגותי שלנו שעוקב אחר הדדיות, ושלפעמים נוטה לויתור על רווח בטווח זמן קצר לטובת שימור מערכת יחסים לטווח ארוך (כמו למשל כאשר אנחנו חולקים את האוכל שלנו עם האחר גם במחיר שנהיה פחות שבעים) – הוא התבנית שהתעצבה לאורך האבולוציה. אנחנו יצורים חברתיים, ותחזוק מערכות היחסים שלנו זה אחד הדברים שמעסיקים אותנו יותר מכל בחיי היום-יום שלנו, ושהיו בעלי חשיבות מכרעת בהשרדות שלנו בנוף האבולוציוני. אחד המנגנונים שמסייעים לנו לשמר מערכות יחסים הוא מעקב צמוד וקרוב אחר הדדיות. גם אם אנחנו לא מודעים לזה, או רוצים לטעון שאנו לא עוסקים בפנקסנות, בכולנו יש מנהל חשבונות קטן שמנהל מעקב אחרי המאזן שלנו עם אנשים אחרים. אילו שעזרו לנו, ואילו שאנו עזרנו להם. אבל המצפון הוא לא רק התבנית במוכנה מראש הזו, אלא נוצק לתוכו גם תוכן, והתוכן הזה מוזן מחוויותיו הסובייקטיביות של אדם. התרבות אליה אדם גדל, על סט הערכים המקובל בה לפיו אנשים מתנהגים, גם הוא משפיע על המצפון. אם אתם מוצאים ארנק על הרצפה ובתוכו שטר של 200 ש”ח, אם החלטתם לא לקחת את השטר, הסיבה לכך נובעת גם משום שהוטמע בכם הרעיון שגניבה זה אסור. לא נולדתם עם זה. אבל פה בדיוק רואים את האופן שבו האבולוציה והתרבות משתלבים זה בזה, כי מלכתחילה יש בכם מנגנון שמוכן לקבל קלט של ערכים והוא זה שמעורר בכם רגשות אשם כאשר אתם לא פועלים בהתאם לערכים האלה. גם אנחנו עצמנו יוצרים את המצפון שלנו בסרט “פינוקיו”, ג’ימיני הצרצר, שממונה על ידי הפיה הטובה למצפון של פינוקיו, מתחיל את תפקידו באופן גמלוני למדי. למעשה, ברגע שהוא מקבל עליו את התפקיד, הוא לא יודע להגיד לפינוקיו דבר פרט לערמה של קלישאות נבובות על כך שעליו להיות “ילד טוב”. התבנית שלו עדיין ריקה. מה שמעניין בסיפור על פינוקיו הוא לא רק הדרך שהוא עשו בדרכו להפוך לילד אמיתי, אלא גם הדרך שג’ימיני עושה בדרכו להפוך למצפון אמיתי. הסצנה שממחישה בצורה הטובה ביותר את ההתפתחות של ג’ימיני הצרצר היא כאשר פינוקיו מחליט, בניגוד לכל הגיון בריא, ובניגוד לקול המצפון העדיין בוסרי וקלישאתי שלו – שהוא קופץ לתוך האוקיינוס המסוכן כדי להתמודד עם המפלצת הגדולה ביותר, מונסטרו הלווייתן. פינוקיו קושר אבן לזנבו כדי שיוכל לשקוע בים וג’ימיני, בעודו אומר לפינוקיו שזה טירוף מוחלט, עוזר לו לקשור את האבן. כלומר, מה שאנחנו רואים בסצנה הזו הוא שלא רק המצפון מכווין את ההתנהגות של פינוקיו, אלא שבתהליך ההבשלה של המצפון ישנו היזון חוזר גם מצדו של העצמי (המגולם על ידי פינוקיו). שניהם עוברים תהליך הבשלה יחדיו, ובחיכוך אחד עם השני. אם המצפון מטרתו להיות שומר סף לאגו שלנו, כלומר לבקר אותו מבחוץ ולוודא שאנחנו פועלים בהתאם לערכים שלנו, אז מה ההגיון בכך שגם לנו יש יד בעיצוב שלו? הרי הדבר ההגיוני הוא שתהיה הפרדת רשויות. אז למה בכל זאת אנחנו מעצבים את המצפון של עצמנו? כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין קודם מה התפקיד של המצפון. מה התפקיד של המצפון? התפקיד של המצפון הוא להכווין אותך. בואו נניח רגע שהמצפון הוא עוד מערכת ניווט בעולם לצד עוד הרבה. יש את המערכת הקוגניטיבית שמסוגלת לנתח את העולם באופן רציונלי, יש מערכת של רגשות ודחפים, יש תחושות גוף (אם אתם נוגעים במחבת חם, אתם תזיזו את היד, ואין לזה שום קשר למצפון). רוב המערכות האלה הן לא רצוניות ואוטונומיות. אבל הן מוזנות מהעולם החיצון, ואתה בוחר במידה רבה במה להזין אותו. כלומר, החוויות שאתה עובר הן אילו שמכיילות את המצפן (compass) הפנימי שלך, והמצפון (conscience) הוא חלק ממנו. הדרך שבה אתה מוודא שאתה מכייל אותו נכון הוא שאתה משתדל ככל שאתה יכול לא לשקר. כי בשלב מסוים קשה לתודעה שלך עוד להבחין בין שקר לבין המציאות האמיתית. זה אומר שאם אתה משקר הרבה, אז אתה יוצר לעצמך מפה מעוותת של המציאות, ואז המצפן הפנימי שלך מכשיל אותך, כי הוא מנווט אותך למקומות שלא מובילים אותך לעבר המטרות שלך, או שמכשילים אותך. הסצנה שבה פינוקיו קופץ לים והמצפון עוזר לו מייצגת את אותו דיאלוג בין העצמי למצפון שדרכו אתם מעצבים את המצפון שלכם, ולא רק הוא אתכם. אז אם נחזור למתאמנת שלי שאומרת שהמצפון שלה לא נתן לה מרגוע מכך שהיא נפרדה מהבחור, כעת נתפנה להשיב לשאלה “מה השתבש?”. במקרה שלה אפשר לומר שהכיול המעוות של המצפן הפנימי התחיל כבר בבית, כשהיא גדלה לאב אלים ומתעלל, ולפיכך מנהל החשבונות הפנימי שלה מבסס את החישובים שלו על מושג שגוי של “הדדיות”. אם מלכתחילה אדם לומד שהוא לא ראוי לאהבה ושאלימות זה הסטטוס קוו הקיומי שלו, אז קו הבסיס שממנו הוא מתחיל קשר הוא כזה שבו הוא מאמין שאם הוא לא מקבל מכות, הוא צריך לגמול לצד השני על כך. אם הוא לא מצליח לגמול, הוא מרגיש אשם, ומכניס את עצמו בכח למצבים שבהם הוא חווה אלימות. זה משקיט לו את המצפון. חשוב עבור כל אחד שמתקשה לשחרר ממערכת יחסים רעה, להעלות למודעות את המנגנונים ההתנהגותיים שמכניסים אותו שוב ושוב לסיטואציות הרעות. מזמין אתכם לדבר איתי אם אתם מרגישים שאתם מקבלים החלטות לא נכונות ושמשהו בתהליך הניווט שלכם בעולם מרגיש לכם משובש. יש מה לעשות.