הצטרפי לניוזלטר שלנו!
הצטרף לניוזלטר שלנו!
ברוכים הבאים לפורטל של דינמיקה רגשית רומנטית!
נעים מאד, שמי ירון ויסברג.
אני מלמד דינמיקה רגשית רומנטית, ומלווה גברים ונשים לחיים רומנטיים מספקים ומהנים יותר. מאפשר לאנשים לחוות חיבור רגשי עם בני ובנות המין השני, ועם עצמם. מאמן פרטנית, מנחה קבוצות, כותב ומרצה. בוגר קורסים והכשרות בארץ ובחו”ל. עזרתי למאות גברים ונשים ליצור מערכות יחסים רומנטיות מלאות יותר.
הקמתי את הפורטל הזה כדי לאפשר לאנשים להיות מאושרים יותר. כאן תוכלו לקבל מענה מקיף והולם לכל הצרכים שלכם בדרך לחיים רומנטיים מספקים ומלאים. רתמתי את מיטב אנשי המקצוע ממגוון תחומים כדי לספק לכם מענה הולם לצרכיכם: ליווי אישי במסגרת של אימון לזוגיות, טיפול עומק, טנטרה, ייעוץ תדמית וסטיילינג, דייטולוגיה, ועוד.
אני מאמין שזוגיות היא לא מטרה, היא הוויה. הדרך שאני מציע לאנשים כדי להרגיש מאושרים יותר ולממש את הזוגיות שהם רוצים עוברת דרך הרבה כיף, ודרך שינוי פנימי שמאפשר לכם לחוות את האינטימיות והאהבה שאתם חפצים בה.
סרטונים על חיזור, תקשורת, זוגיות, אהבה ויחסים...
מאמרים על חיזור, תקשורת, זוגיות, אהבה ויחסים...
האם אפשר להיות מיני בלי להחפיץ?
האבסורד שבוידוא הסכמה בגיל 22 גיליתי את “עולם הרוח” כשהגעתי פעם ראשונה לפסטיבל זורבה הבודהה. לאחר מכן התנסיתי בסדנאות טנטרה, שמאניזם מיני, וכו’, ובעוד שחלק מהתכנים בהחלט תרמו לי, ובהמשך גם הנחיתי בפסטיבלים מהסוג הזה, תמיד היה משהו שצרם לי, ולא ידעתי לשים עליו את האצבע. הרגשתי שקיימת התעלמות בבראנז’ה הזו מהטבע האנושי. כלומר, רווחה שם פילוסופיה שנשמעה מאד יפה, ובפרט לאנשים שנפגעו בעבר, אמירות כמו “לוודא הסכמה” או “להסתכל על נשים ממקום אוהב ולא ממקום של צייד” הן מאד קוסמות.על האבסורד שבוידוא הסכמה כתבתי כבר רבות, אז לא ארחיב על זה. רק אומר שחוסר וודאות ולקיחת סיכון זה משהו ששני הצדדים מעוניינים בו וצריכים אותו כדי להרגיש תשוקה מינית, ולכן זה רעיון שלא עולה בקנה אחד עם ההתנהגות האנושית. וידוא הסכמה תורם אולי לתחושת הביטחון, אבל הוא לא תורם לתחושת המשיכה, הריגוש או המשחקיות. מה גם שבני אדם פשוט לא מתנהגים כך, ומעולם לא התנהגו. ריקוד החיזור, אצל בני אדם, כמו גם אצל כל שאר בעלי החיים, כרוך בלקיחת סיכונים. הנקבות אף בוחנות את הזכרים על היכולת הזו שלהם. כמו-כן, כשם שכשמבוגרים משחקים עם ילד בן שנתיים ומסוגלים להבין ממנו מתי הוא רוצה עוד ומתי להפסיק, כך גם מבוגרים יכולים וצריכים לעשות זאת, ובפועל כך אנחנו מתנהגים בכל מקרה – בפן החברתי והמיני. עכשיו לגבי האימרה “להתסכל על נשים (כל עוד הן אטרקטיביות כמובן) לא ממקום של צייד”. ההבדל הכי גדול בין גברים לנשים במובן המיני הוא שהגורם שמגביל נשים מבחינת יכולת הרבייה שלהן הוא כמה שנים הן יבייצו. מה שמגביל גברים זה עם כמה נשים הם יוכלו להיות. לכן הטווח של כמות הצאצאים שגברים יכולים להביא הוא הרבה יותר רחב מזה של נשים. אחד מכל מאתיים גברים בעולם, ואחד מכל עשרה גברים שחי בשטחי האימפריה המונגולית לשעבר הוא צאצא של ג’ינגיס חאן, למשל. זה אומר דבר מאד פשוט – כדי להצליח רבייתית, גברים היו צריכים להתחרות. גבר, בניגוד לאישה, לא נולד עם הזכות להתרבות. כשאתה גבר בחברה שבטית – רוב הסיכויים הם שלא יהיו לך צאצאים בכלל, כי ראש השבט נהנה מגישה מינית לרוב הנשים, לא כי הוא השיג אותה בכח – אלא כי הנשים בחרו בו. נשים העדיפו שאב ילדיהן יהיה בעל אמצעים גם תוך ויתור על אקסקלוסיביות איתו. במילים אחרות – המונוגמיה שמושרשת עמוק בתרבות המערבית תורמת יותר לגברים, לא לנשים, כי היא מאפשרת להרבה מאד מהם להביא צאצאים באופן שבלעדיה לא היו מסוגלים (ראו מה קורה בחברות פטריארכליות עד היום, למשל בחמולות של הערבים). הרעיון שחתונה זה דרך של הפטריארכיה לדכא נשים הוא מופרך לחלוטין, ומספיק לראות שנשים עשירות מתחתנות בשיעורים גבוהים בהרבה מעניות. גם מיפויים גנטיים מראים שבשושלת המשפחתית של כולנו ישנן פי 2 יותר אמהות מאבות. כלומר בעוד שכל אישה הביאה צאצא אחד בממוצע, חצי מהגברים הביאו שניים משתי נשים שונות, וחצי לא התרבו כלל. זה אומר שגברים התפתחו בסביבה שבה הקשר בין רבייה לבין ציד ותחרות הוא מאד קרוב. קל לראות איך התחרות על נשים הייתה אכזרית. אז היה יתרון אבולוציוני לכך שהמעגל העצבי במח שקשור לעוררות מינית יקושר גם לציד. איך עליך להתייחס לנשים? אי אפשר לצפות שההתנהגויות והאינסטינקטים ששימשו גברים אלפי שנה ייכחדו באחת. אדרבא, אנחנו עדיין רואים שרידים של הדינמיקה שהייתה רווחת מאז ומתמיד – לאישה הממוצעת יש יותר ביקוש בשוק המיני מלגבר הממוצע. אם אתה יכול לבחור מראש באיזה מין תיוולד כשהדבר היחיד שמעניין אותך הוא להבטיח שיהיו לך ילדים – עדיין, גם היום, עדיף לך לבחור להוולד אישה. אז אי אפשר לבקש מגברים להיות גברים ובד בבד להגיד להם לא לצוד נשים ולא להחפיץ. איך בכל זאת, אם כן, עליך כגבר להתייחס לנשים, או לזולת בכלל?זו שאלה מצוינת. קודם כל, אפרופו לא להחפיץ – השאלה איך להתייחס לנשים תלויה מן הסתם גם באישה עצמה. אם היא מתנהגת בצורה מעוררת כבוד – היא תזכה בכבוד. אם לא – היא לא תזכה בכבוד (כמו כל בן אדם ללא תלות במינו). אז להגיד “להתייחס לנשים בכבוד” זו אמירה פשטנית, ודווקא היא מחפיצה, כי היא שוללת מנשים את הסוכנות על עצמן ואת יכולתן להתנהג בכבוד או בחוסר כבוד. אנשים חכמים דנו כיצד עלינו להתנהג אחד לשני משחר ההיסטוריה, והגיעו לכל מיני תשובות, אבל אני רוצה להתייחס לשתיים בולטות:“אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך”. – הלל הזקן.“עשה פעולתך כך שהאנושות שבך ושבכל איש אחר תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד” – קאנט. כל עוד החפצה היא חוויה שהיא קודם כל פסיכולוגית ולא בהכרח מתרגמת למעשים, אז אני חושב ששתי התשובות האלה לא אומרות שזה לא מוסרי להחפיץ, אלא שעליך להתייחס, *בפעולות שלך*, לאדם שמולך לא רק כגוף או כחפץ, אלא כבעל ריבונות על עצמו (agency).תשוקה מינית, לפחות אצל גברים, מלווה בהחפצה וברצון לכבוש, ואין זה אומר שיש לפעול לפיה כל עת שהיא מתעוררת, אך כאשר מלכתחילה אתה בסיטואציה מינית – החפצה היא לגיטימית. כולנו אוהבים שמחפיצים אותנו לפעמים. אחת החוויות המרגשות להרבה נשים זה ההרגשה שהן כל כך מפתות וסקסיות בעיניי בן הזוג שלהן שהוא כמעט לא מסוגל לשלוט על עצמו. גם לגברים החוויה הזו שמחפיצים אותם יכולה להיות מדליקה. כמו עם כל פעולה שלנו, המוסריות נעוצה בקונטקסט, ולכן גם החפצה היא לא בברירת המחדל לא-מוסרית. אבל זה כן אומר שחשוב שגברים ידעו שזה בסדר שהם רוצים לצוד נשים, ושהם רואים אותן כמטרות לסיפוק המיני שלהם. בתרבות הפוליטיקלי קורקט יש נטייה לא להבחין בין החוויה הפנימית של אדם לבין הפעולות שלו. הנטייה הזו יוצרת תחושת אשמה קולקטיבית קבועה (על כך שאתה גבר, או לבן, או סטרייט וכו’). אשמה קולקטיבית כזו, בפרט כשהיא מוטלת על אדם על לא עוול בכפו פרט לכך שעלתה בו חוויה פנימית טיפוסית למינו – יוצרת נזק נוראי לגברים ולנשים. אנחנו לא צריכים בחברה שלנו גברים שמתביישים במיניות שלהם או באגרסיביות שלהם, כשם שאנחנו לא צריכים נשים שמתביישות ברעב שלהם. הבושה הזו רק יוצרת סטיות ביחס ליצרים שלנו, והם בטח לא גורמים להם להתבטא באופן בריא יותר. מה שאנחנו צריכים לעודד גברים לעשות הוא בדיוק ההיפך – להתחבר למיניות ולאגרסיביות שלהם כדי שיוכלו לרתום אותן למטרות טובות כמו למשל ליצירת מערכת יחסים משמעותית עם אישה. אי אפשר ליצור אינטימיות ואהבה בלי מיניות ואגרסיביות. כל אישה ברת דעת מעוניינת שהגבר שלה יהיה *מסוגל להיות* מיני ואגרסיבי בעת הצורך. לא רק ההווה חשוב, אלא גם העתיד לסיכום, האמירה “לא להחפיץ”, גם אם הכוונה מאחוריה טובה, היא פשטנית מדי ובפועל מחוללת נזק, כמו כל נסיון אחר לצמצם את
מדריך מוסרי לגבר בעולם הדייטים
האם לשכב עם בחורה כשאתה לא מעוניין בקשר רציני והיא אומרת שהיא כן?אם אתה גבר רווק שחי בעולם הדייטים ומנסה ליצור מערכות יחסים רומנטיות, ייתכן שהשאלה שאתה שואל את עצמך יותר מכל היא “מה לעשות?” ונגזרותיה (“מה לכתוב לה?”, “מה להגיד לה?”, “איך לגעת בה?” “איך לא לצאת קריפי”וכו’).למעשה, אני חושב שכל אדם, ללא תלות במינו ובסטטוס הזוגיות שלו, שואל את עצמו את השאלה “מה לעשות?” יותר מכל שאלה אחרת בחייו. משחר ההיסטוריה האנושית ניסינו לקבל תשובות לשאלה הזו. הסיפורים המיתולוגיים שמלווים אותנו אלפי שנים, ואף יותר, בין אם מהיהדות, או ממיתולוגיות אחרות, ממשיכים להיות רלוונטיים לנו גם בעת הזו משום שהדילמות המוסריות שאבותינו נתקלו בהן הן אותן דילמות שאנו נתקלים בהן גם בימינו אנו. מתוקף היותנו יצורים חברתיים, אנחנו מתמודדים עם סיטואציות מורכבות, והמורכבות אף גדלה כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שלפעולות שלנו אין השלכות רק על ההווה שלנו, אלא גם על העתיד, ומרגע שבני האדם גילו את הקונספט של העתיד, הדבר פתח בפנינו מרחב שלם של הזדמנויות מחד, אבל גם של צרות מאידך. לפיכך אל ייפלא כי במסגרת עבודתי אני נדרש למצוא בצוותא עם מתאמניי פתרונות לדילמות המוסריות בחייהם. דרישה זו הובילה אותי לרדת לשורשי המוסר האנושי. אני רק בתחילתו של מסע שכנראה שאין לו סוף, אבל אף על פי כן ברצוני לחלוק עמך, הקורא, כמה מהתובנות שנתקלתי בהם במהלך הדרך בכתביהם של אחדים מההוגים הדגולים בתחום הפילוסופיה של המוסר. התבססתי במסעי זה רבות על ספרו של אלעזר וינריב “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, ובמאמר זה ישנם ציטוטים מספרו, בנוסף לקטעים מכתבי ההוגים עצמם. אני סבור שחשיבה ביקורתית ומעמיקה על ההתנהגות היומיומית שלך ונסיון לנהוג באופן המושכל והנכון ביותר לך יובילו אותך לחיים מלאים ומאושרים יותר ולהצלחה בחיים ובמערכות היחסים הרומנטיות שלך. מקווה שמאמר זה יהווה עבורך דריסת רגל חיובית לעולם הפילוסופיה של המוסר, כפי שדריסת הרגל שלי הייתה חיובית ומסקרנת. על מנת להנגיש את הטקסטים ולהפוך אותם ליותר רלוונטיים בחרתי בשאלה שתלווה אותנו לאורך כל הקטע ושעליה ננסה לקבל תשובה דרך הרעיונות של ההוגים. השאלה שבחרתי, שמנסיוני היא רלוונטית להרבה מהגברים שאני עובד איתם, היא “האם לשכב עם בחורה כשאתה לא מעוניין בקשר רציני, ואילו היא אומרת שהיא כן?”. קריאה נעימה. דייויד יום (סקוטלנד, 1711 – 1776) האם לקבל את ההחלטה על פי השכל או הרגש?דייויד יום אומר שהרגש הוא שקובע מה מוסרי, בפרט רגש אהבת הבריות. כלומר, אנחנו נרגיש הכי הרבה קורת רוח ממה שמסב לאחרים אושר, והכי הרבה מורת רוח ממה שמסב להם סבל.אז אם תדע מה ייסב לבחורה יותר אושר, לשכב איתה או להמנע מכך – אז תוכל לקבל החלטה. אבל האמת היא שאתה לא יודע, (ואולי גם היא עצמה לא יכולה לדעת, אבל זה כבר טיעון אחר), ולכן בתורה המוסרית של יום מגולם עקרון הסובייקטיביזם. כלומר, אין ערך מוסרי אחד שחל על כולם, אלא מה שמוסרי הוא בעיניי המתבונן. אז אם לדעתך לשכב איתך יסב לה יותר אושר, אז עליך לעשות זאת. זה יהיה הדבר המוסרי לעשות.למעשה, יום אומר שאי אפשר בכלל להתכווכח על מה מוסרי, משום שכשאתה מחליט אם דבר מסוים הוא טוב או רע, אתה עושה זאת על בסיס הרגש שהדבר הזה מעורר בך. אם הוא מעורר בך רגש חיובי – אז הוא טוב, ואם הוא מעורר בך רגש שלילי – אז הוא רע. אם אותו מעשה שבעיניך הוא טוב ייחשב כרע בעיניי חברך, אין זה אומר שאחד מכם צודק והאחר טועה, אלא שבכל אחד מכם המעשה הזה מעורר רגש אחר. לפיכך יום הוא סנטימנטליסט.כלומר, שני אנשים יכולים להכיר בעובדות האובייקטיביות של המציאות, ועדיין להיות חלוקים באשר לאיך נכון לפעול. הבחנה זו מובילה אותנו לאחד המושגים החשובים ביותר שטבע יום, ואם אתם קוראים קצת פילוסופיה או שומעים ביוטיוב הוגים כמו ג’ורדן פטרסון ובן שפירא, אז ייתכן שכבר שמעתם אותה, והיא הכשל הנטורליסטי. משמעותו היא שלא ניתן להגיע מן היש (תיאור של מה שקיים בטבע, מכאן “נטורליסטי”) למה שראוי. במילים אחרות, לא ניתן להגיע מן המצוי אל הראוי. one cannot derive an ought from an is. יום אומר שהוא שם לב לכך שהפילוסופים הקודמים לו היו מנמקים את הטיעונים שלהם על ידי תיאורים אובייקטיביים של המציאות, כלומר על ידי עובדות, אבל בסוף היום אומרים “ולכן מן הראוי ש…” ופה הם נפלו בכשל הנטורליסטי. אתה יכול לומר שבעוגה יש כך וכך קלוריות, וכך וכך גרם של שומן רווי, וזה יהיה נכון מבחינה עובדתית, אבל ברגע שתגיד “ולכן מן הראוי לא לאכול אותה”, אתה תיפול בכשל הנטורליסטי משום שהקביעה מה ראוי לא נובעת כלל מן העובדות, אלא משיפוט רגשי שלך. נניח שאתם רוצים לצאת מחוב, אז אתם עושים תחשיב על ההכנסות וההוצאות שלכם, אבל המספרים עצמם לא יכולים לגרום לכם לשנות את ההתנהגות שלכם. רק הרגש יכול.אז מה מעורר בנו רגש כלפי הפעולות שלנו? יום אומר שזו הסימפתיה, היכולת שלנו להזדהות עם האחר, שגורמת לנו לחוש הערכה או בוז כלפי מעשים. סימפתיה היא תהליך שמביא אותנו מלהחזיק ברעיון של מה האדם האחר מרגיש לבאמת להרגיש בעצמנו את מה שהאחר מרגיש. ראשית אני נהיה מודע למה האחר מרגיש (למשל, על ידי הבנת הבעת פניו, שפת גופו, או שהוא פשוט אומר לי). שנית, אני נהיה מודע לנקודות הדמיון בינינו. אנחנו נרגיש יותר סימפתיה לאנשים שחולקים איתנו אותה שפה, אותו רקע תרבותי, צבע עור, וכו’.היות שהסימפתיה לאחר היא זו שמניעה אותנו לפעול (ולא המניעים האישיים שלנו כפי שטוענים הוגים אחרים שנגיע אליהם), מכאן נגזר שאנחנו קובעים אם מעשה הוא נכון או לא על פי האם הוא מועיל לזולת. הרי אם הוא פוגע בזולת, היכולת שלנו לחוש את כאבו של האחר תמנע מאתנו לעשות זאת, או לפחות תגרום לנו לחוש בוז כלפי המעשה. מכאן אנחנו חוזרים לשאלתנו בכותר המאמר, ומגיעים למסקנה שאם אתה מרגיש שאתה פועל לטובת הבחורה כשאתה שוכב איתה, עליך לעשות זאת, ואם אתה מרגיש שאתה פועל כנגדה – אסור לך לשכב איתה.אם אתה מרגיש חוסר שביעות רצון מתשובתו של יום, אתה מרגיש כך בצדק. כי באיזשהו מקום יום קצת מתחמק מהשאלה. להגיד “הדבר המוסרי לעשות הוא מה שמרגיש לך נכון, או שהמצפון שלך אומר” לא אומר לנו דבר על למה לשכב או לא לשכב עם הבחורה זה הדבר הנכון לעשות. ננסה לקבל תשובות ברורות יותר מההוגים הבאים. סוקרטס (יוון העתיקה, מאה 5 לפני הספירה) סוקרטס דוגל בגישה הפוכה ליום. הוא אומר שיש לנתק את הרגש מהשיקול המוסרי. הרגש רק מפריע. את ההחלטה איך לפעול יש לקבל רק על בסיס השכל. כלומר, סוקרטס הוא אינטלקטואליסט. יתרה מכך,
האם אתם טוטליים מדי?
“אני מאד טוטלית בזוגיות” זה משפט שאני שומע לרוב בקונטקסט חיובי ממתאמנות ומתאמנים שלי. במאמר אני בוחן את המשמעות של להיות טוטלי, ומסביר מהיכן נוצר המנגנון של התמסרות מוחלטת, ומה ההשלכות שלו על הקשר. אין דבר כזה טוטלית במידה הנכונה אין דבר כזה טוטלית במידה הנכונה. כי להיות טוטלית זה אומר להתייחס לעצמך כמקשה אחת, כמוטיבציה אחת בודדת, ולהתעלם מהעובדה שבעצם יש גם הרבה מוטיבציות שונות במקביל, שיש בך כמה חלקים שרוצים דברים סותרים בעת ובעונה אחת. להיות טוטלית אומרת להיות טוטליטררית, דיקטטורית, כלפי חלקים מסוימים בתוכך. איזה חלק כן מקבל ביטוי? לכאורה זה החלק שרוצה להתקרב. כשאת אומרת שאת טוטלית הכוונה היא שאת “נותנת את כולך” בקשר. אז מה רע בזה? ובכן, אפשר להתחיל מהסוף – גברים עוזבים אותך. הדייט הראשון הוא מהנה, אבל החל מהדייט השני הקשר מדרדר, גם בחוויה שלך, עד לפרידה בלתי נמנעת.מה ההבדל בין הראשון לדייט השני?ההבדל הוא שבדייט הראשון את לא פוחדת לאבד כלום, ואם את לא פוחדת לאבד, אז יש לך חופש.אבל מה קורה פתאום מהדייט השני והלאה? החופש הולך ונעלם, והמרחב שלך הולך ומצטמצם. למה?את מצמצמת אותו! כי החל מהדייט השני, אתם כבר ב”זוגיות”, ואת מאמינה שבזוגיות צריכים להתקיים תנאים מסוימים, את צריכה למלא תפקיד מסוים, והתפקיד הזה מצמצם אותך. התפקיד הזה הוא חלק ממחזה גדול יותר, מרעיון שאת משליכה על הקשר הנוכחי לגבי איך זוגיות אמורה להיראות. במקום להיות ממש בתוך מערכת היחסים, קשובה לפרטנר שלך, את כופה איזשהו קונספט אוטופי שיש לך לגבי מה זה זוגיות עלייך ועל הפרטנר שלך.את מחזיקה ברעיון לפיו בזוגיות את רוצה להיות עם הפרטנר שלך 24/7, ואתם לא יכולים להוריד את הידיים אחד מהשנייה ולא נמאס לכם אף פעם אחד מהשנייה. אבל זה רעיון שלא תואם את המציאות, הוא לא תואם את הטבע שלך. בטבע שלנו אנחנו לא אמורים להתמזג עם אדם אחר. גם בתוך זוגיות, אתם עדיין שני אידיבידואלים. אבל את למדת שאת צריכה להקריב את האינדיבידואליות שלך לטובת הזוגיות הגדולה, ואז אותה אינדיבידואליות זועקת “היי, מה איתי?”, ולכן יורד לך ממנו. האם אפשר להיות בקשר של התמזגות? “אבל ירון, זה לא נכון, היה מישהו שכן מימשתי איתו את הרעיון האוטופי הזה. היינו זוג, והיינו כל הזמן ביחד”נכון, ומה אפשר לכם להיות ככה? העובדה שהיית עם מישהו שהקריב את האינדיבידואליות שלו כמוך. אבל יש לזה מחיר. הוא היה שומר בבטן, עד שאחת לכמה זמן היה מתפוצץ. הוא ביטל את עצמו כדי לשמור על המסגרת הזוגית הסימביוטית הזו. עובדה שנפרדתם, וסביר להניח שזה קשור גם לכך שכמה שנדמה לך שהייתם צמודים, לא באמת הרגשת אותו, כי הוא לא הנכיח חלקים רבים מהאישיות שלו מולך. זוגיות היא רצף של אכזבות לפי התיאוריה של הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר לתהליך ההתפתחות הפסיכולוגית של ילדים, בסביבות גיל שנה וחצי -שנתיים הילד נכנס לשלב של התקרבות מחדש. כשהוא נולד הוא בהתמזגות מוחלט עם האם, לאחר מכן הוא לומד שהוא נפרד מהאם, מתחיל להתוודע ליכולות שלו ונהנה לחקור את העולם בכוחות עצמו. אבל בשלב ההתקרבות מחדש הילד מבין שהוא עדיין קטן וחלש, ושהעולם גדול ומאיים, ונאלץ להכיר בלית ברירה בכך שהוא עדיין תלוי באם. לפיכך הוא מפתח יחס אמביוולנטי כלפיה, מצד אחד היא מקור לחום ונחמה, מצד שני היא מזכירה לו את התלות בה ואת חולשתו. על פי התיאוריה של מאהלר התינוק מתגבר על השלב הזה כאשר הוא מפנים את דמות האם בתוכו, וכך יכול לפנות למקור הכח שלו גם כשהוא רחוק ממנה. אבל, לדעתי הצנועה, זה רעיון אידיאלי, ובפועל כולנו נמצאים על איזשהו רצף בין ההתמזגות המוחלטת לבין היכולת להפרד לחלוטין מההורים. בפרט אצל אנשים אצלם תהליך הנפרדות מההורים לא הושלם כראוי, ישנה שאיפה תמידית לחזור למקום המנחם והמכיל של ההתמזגות עם ההורים, ולדעתי הוא זה שעומד בשורש הטוטליות עם בני זוג. אבל התיאוריה של מאהלר גם יכולה להסביר לנו למה תמיד מערכת יחסים תהיה מלווה בכאבים ובאכזבות, לא רק משום שאנחנו ניאלץ להתעמת פעם אחר פעם עם העובדה שהפרטנר שלנו לא יכול להכיל אותנו כפי שהחלק הילדי שבנו מבקש, אלא שגם בנו יש חלק שמבקש נפרדות ועצמאות ממנו. כך שנגזר עלינו במידה מסוימת לחיות בקונפליקט. זוגיות לא תוכל למלא אף פעם את כל הצרכים שלנו, ונדרשת עבודה מתמדת ותקשורת רציפה כדי לבדוק כל הזמן באיזה מרחק אנחנו רוצים להיות כרגע מהפרטנר. הטוטליות עושה בדיוק הפוך מזה – אין מקום להקשבה ולדיוק של המרחק, אלא יש מרחק אחד בלבד – והוא אפס מרחק.
האם את מרגישה לחץ כשהוא מציע לשכב בפעם הראשונה?
ייתכן שהלחץ כלל לא מגיע ממך על אף שאת מרגישה אותו “כשהוא מעלה את הנושא של לבוא אליו הביתה, אינסטינקטיבית, מה הרגשת?” אני שואל אותה. “לחץ” “למה?” “פחד שאני אהרוס את זה. שהוא יחשוב שאני זולה” מנסיוני, בבסיס יש פה פשוט חוסר ביטחון בכך שהוא באמת רוצה אותה, ולא רק סקס איתה. יחד עם זה, לא בטוח בכלל שמקור הלחץ מגיע ממנה. ייתכן שהלחץ שהיא מרגישה מעבר אליה ממנו, היות שהוא עצמו לחוץ. בפסיכולוגיה יש מושג שכיח שנקרא העברה, שמתייחס לכך שהמטופל משליך על המטפל רגשות שהרגיש במערכת היחסים עם הוריו. לצורך העניין, נגיד שהמטופל רגיל שלא מתייחסים אליו בבית הוריו, סביר להניח שאותה הרגשה תעלה גם מול המטפל (ללא תלות בהתנהגות המטפל). ייתכן, עם זאת, שהמטפל לא יגלה זאת באופן ישיר על ידי כך שהמטופל יגיד לו שהוא מרגיש שהוא לא מקבל יחס, אלא שהמטפל ישים לב שהוא עצמו מתחיל להרגיש אי-נוחות. כלומר, המטופל ייצור דינמיקה שתגרום למטפל להרגיש שהוא צריך להתנצל או שהוא מרגיש שהוא צריך לתת למטופל יותר זמן או להתגמש לקראתו במחיר. על ידי התבוננות המטפל בחוויתו הפנימית שלו הוא עשוי להגיע למסקנה שאם הוא מרגיש כך, שהוא לא נותן למטופל שלו מספיק יחס ולכן צריך לפצות אותו, ייתכן שהרגשה זו נובעת לא מתוך המטפל, אלא שהמטופל שלו מעביר לו את הרגשת הקיפוח שלו (שמקורה ביחסיו עם הוריו) בדרך לא מילולית. אז אם ברגע שהוא הציע לעלות אליו הביתה היא הרגישה אי-נוחות, שחלקה נבע מכך שהיא פחדה שהוא ייפגע או יעזוב אותה או יחשוב שהיא לא בעניין שלו אם לא תיענה להצעתו – לא מן הנמנע שהיא הרגישה כך משום שהוא העביר אליה את הרגשות האלה. כלומר, יכול להיות שהוא עצמו מרגיש לא בטוח בקשר איתה ובכך שהיא באמת רוצה אותו, ומבחינתו אם הם ישכבו הוא יקבל את הגושפנקא לכך שהוא אכן נחשק בעיניה, ואז משהו בו יוכל להירגע. יש פה אירוניה משעשעת משום שהיא לחוצה מלשכב איתו כי היא לא בטוחה שהוא עדיין באמת מעוניין בה, והוא לחוץ לשכב איתה כי הוא עדיין לא בטוח שהיא מעוניינת בו. איך להתמודד עם הלחץ? איך רוב הנשים מתמודדות עם הסיטואציה הזו של הלחץ? או שהן מספקות איזשהו תירוץ או מתחמקות (“אני צריכה לקום מוקדם מחר”, “בוא נעשה את זה בפעם אחרת”) או שהן משתפות אותו בהרגשתן (שכאמור, ייתכן שהיא כלל לא הרגשתן) שהן צריכות עוד זמן ושהקצב שלהן הוא איטי. בשני המקרים מתלווה לאמירה שלהן תחושה של התנצלות, שוב, מכך שהן חוששות שסירובן יפגע בו ויוביל חלילה לפרידה. אבל בהנחה שהוא עצמו מרגיש חוסר ביטחון בקשר, אני מציע דווקא לדבר על מה שהוא מרגיש, במקום לקחת את זה עלייך. דברי על הפיל בחדר. “זה יבאס אותך אם לא נשכב היום? למה? אתה חושב שאם אנחנו לא שוכבים זה אומר שאני לא מעוניינת בך?” מנסיוני, שיחה כזו יכולה לקנות לך עוד כמה דייטים טובים של מרווח עד לסקס (אם בזה את מעוניינת). כי, כאמור, יותר משהוא רוצה לשכב איתך, הוא רוצה לדעת שאת בעניין שלו, ושמתישהו כן תשכבו. אני חושב שאם הייתה לגברים וודאות שבחורה שמוצאת חן בעיניהם מעוניינת בהם ושיש להם וודאות שעד כך וכך דייטים הם ישכבו איתה – היה הרבה פחות מתח בינם לבין נשים סביב הסקס הראשון. יתר על כן, שיחה פתוחה כזו, אם היא מתקיימת ממקום אמפתי ולא מאשים, עשויה לקרב ביניכם. אם את יכולה לראות את רצונות לשכב איתך כהבעה הן של עניין בך והן של רצון להתקרב אלייך ולהרגיש יותר בטוח בקשר ביניכם – אז השיחה ביניכם תהיה הרבה יותר אפקטיבית ותיטיב עם הקשר שלכם. באותו אופן, עם זאת, חשוב לזכור שגם החוויה ההפוכה יכולה להתקיים, כלומר שאת תחוויה אותו לחוץ משום שאת עצמך לחוצה. אז תגשי לשיחה עם פתיחות וסקרנות לגלות גם מה את מרגישה, לא רק מה הוא מרגיש.
קושי להפרד – למה אינכם משחררים מקשר שמזיק לכם?
לרוב מדובר במישהו שנדמה כמושלם. אתם לא מצליחים להפסיק לפנטז על הקשר הנפלא שיוכל להיות לכם לו רק תצליחו לגרום לצד השני לרצות אתכם בחזרה. מרדף כזה יכול להשאיר אנשים תקועים במשך שנים ללא זוגיות אמיתית. אבל ישנן צורות חמורות אף יותר של הרס עצמי. לפעמים אנשים נמצאים בקשר, אבל הם במצוקה אמיתית שנגמרת ישירות מהפרטנר, ואף על פי-כן הם חווים קושי להפרד. מדוע אתם נשארים בקשרים שמזיקים לכם? מדוע אתם מזיקים לעצמכם באופן כללי? במאמר. חשוב להבין שיש בכם חלק שבוחר את המצב בדיוק כפי שהוא “למה כל כך קשה לי לשחרר אותו?” שואלת מתאמנת על גבר שהיא יודעת שהקשר איתו מזיק לה.“אולי את לא רוצה לשחרר?”“אני פוחדת לשחרר. אני לא רוצה לאבד אותו. אולי זה סוג של אגו… כאילו, למה הוא לא רוצה אותי?”למה לפעמים כל כך קשה לנו לשחרר ממשהו שאנחנו יודעים שמזיק לנו?בין אם זה סיגריות, או מערכת יחסים מתעללת. הסיבה שהשאלה הזו נשאלת היא רק בגלל עובדה אחת, והיא שיש לנו ברירה. אם היינו נשארים בתוך סביבה מזיקה משום שמוצמד לנו אקדח לרכה, לא היינו פונים לעזרה. כשאדם פונה אליי לאימון, הוא מבין שהוא בעצם בא לבדוק למה הוא בוחר במציאות כפי שהיא נראית כרגע בחייו. אז גם אם לפעמים קשה לראות זאת, כמעט תמיד לנו יש חלק שתורם לעובדת היותנו בסיטואציה שמזיקה לנו. נשאלת השאלה למה אנחנו בוחרים להזיק לעצמנו? למה אנחנו עוסקים בהתנהגות הרסנית כלפי עצמנו? קושי להפרד יכול לנבוע מהענשה עצמית “אני כועסת על עצמי שנפרדתי ממנו והשארתי אותו לבד”, כך אומרת לי מתאמנת שלי. עם הרגשות שלה אין להתווכח. היא בעצם מרגישה אשמה, ואשמה זו הרגשה שקשה מאד לחיות איתה. אז היא מוצאת מזור להרגשה הזו על ידי הענשה עצמית, בכך שהיא משאירה את עצמה בקשר עם גבר שמזלזל בה ומנצל אותה בציניות. היא מנסה להשקיט את המצפון שלה. מכאן עולה השאלה, האם יכול להיות שהמצפון מטעה אותנו? האם המצפון יכול לפנות נגדנו? התשובה היא חד משמעית כן. אצל אנשים מסוימים תהליך העיצוב של המצפון שלהם השתבש. המצפון הוא יצור מוזר – הוא תוצר הן של כוחות אבולוציוניים, הן של התרבות, הן של הבית שגדלנו בו, והן של החוויות שאנחנו מזינים אותו בהן לאורך חיינו. כלומר, הוא גם נפרד מהרצונות שלנו (עובדה שהוא יכול להתנגד להם), ובאותה עת הוא תוצר של הפעולות הרצוניות שלנו, גם אם הוא עצמו לא רצוני. ממליץ ואף מפציר לקרוא ראשית את המאמר הנפרד שלי על המצפון ואיך הוא נוצר, ואז להמשיך בקריאת המאמר הזה. הסבר נוסף הוא שההתנהגות ההרסנית משכחת כאבים חזקים יותר. היא מאפשרת לנו לברוח מלהתמודד עם הבעיות היותר גדולות שלנו בכך שאנחנו יוצרים לעצמנו בעיות אחרות קטנות יותר. כך, למשל, בחירה במערכת יחסים עם פרטנר שלא אוהב אותנו, או שאינו מושג, מאפשרת לנו לברוח מהבדידות, או מלהרגיש תחושות אחרות שעשויות לעלות אם נהיה לבד רק עם עצמנו. בשורה התחתנונה, אדם מחליף דרך התמודדות בריאה בדרך התמודדות הרסנית (קושי להפרד) כי זה מרגיש טוב יותר. ערך עצמי נמוך “רציתי להשיג אותו”. יש תחושה שאם נשיג אדם שלא רוצה אותנו, אז נוכיח לעצמנו שאנחנו שווים. הבעיה עם התיאוריה הזו היא שתחושת המחסור היא פנימית, ולכן גורם חיצוני לא יכול למלא אותה. תחושת ה”לא ראוי” גורמת לנו להרגיש תמיד או מעל או מתחת, אף פעם לא ביחד. או שמישהו לא רוצה אותנו, ואז הוא נתפס בעינינו כבעל ערך גבוה, אז הוא נחשק בעינינו. או שמישהו רוצה אותנו, ואז הוא נתפס בעינינו כבעל ערך נמוך, הרי רק אדם שלא באמת שווה משהו יוכל לרצות מישהו כמונו.אבל אם תחושת החסך היא פנימית, מניין היא הגיעה? האם נולדנו איתה? במידה מסוימת כן, כי אנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין למלא את רוב הצרכים שלנו ותלויים בהורינו שיעשו זאת עבורינו. תהליך פסיכולוגי תקין כרוך בהפנמה של הדמות ההורית כך שהתלות בהם הולכת ופוחתת עם השנים. כך למשל, תינוק בן שנה יכול לחוש מצוקה כשהוא רחוק מאמו, אבל בן 5 הוא כבר בעל יכולת להרגיע את עצמו במידה מסוימת כאשר הוא חש מצוקה. היכולת לווסת בעצמו את רגשותיו נובעת, על פי חלק מהתיאוריות, מכך שהפנים את דמות אמו וכעת הוא יכול לפנות לאמא הפנימית שלו, במקום לזו החיצונית.אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אז כאשר אדם בוגר מוצא את עצמו בחסך תמידי, ניתן לאתר את המקור לחסך בכך שמשהו בתהליך ההקשרות בין הילד להורה היה פגום, וכך הדמות ההורית שהופנמה גם היא פגומה ולא מסוגלת להתמודד עם מצוקות מסוימות שעולות. אמנם האדם כבר בוגר, אבל הילד הפנימי נותר משווע למילוי החסך, ולכן ממשיך לחפש אותו בחוץ דרך כל מיני דמויות, פרטנרים רומנטיים במקרה שלנו, שימלאו אותו. אבל בשלב זה האדם כבר לא ילד, והפרטנר הרומנטי אינו הורה, ולכן זו מערכת יחסים שלא יכולה למלא את החסך. כך שהאלטרנטיבה היא ללמוד לחיות עם החסך, להכיר בו, ולהבין את המנגנון שמנסה למלא אותו, אבל לא לפעול מתוכו, ככל שאנחנו יכולים. השאיפה היא לנסות להיות עבור הילד הפנימי שלנו ההורים שלא היו לנו. כמובן שזה קשה מאד, כי ככל שהחוויות הן בעצמות רגשיות גבוהות יותר, כך זה אומר שהן פוגשות אותנו במקום ילדי קדום יותר. כלומר, דווקא ברגעים שבהם אנחנו הכי מופעלים רגשית, שם כישורי הוויסות הרגשי שלנו, היכולת שלנו לפנות להורה הפנימי שלנו להרגעה, היא הכי חלשה. קושי להפרד יכול לנבוע מפחד מהמוות “אני לא אוהבת להיות תלויה באוויר, בחוסר וודאות” היא אומרת בהקשר לחוויה שלה שגברים נעלמים או שהיא צריכה לרדוף אחריהם. אבל האמת היא שאם היא רצתה, היא כבר הייתה יכולה להסיר את הערפול וליצור וודאות בן רגע. אם היא לא עושה את זה, סימן שהערפל משרת אותה.יש בנו חלק שיודע כבר מה המציאות, אבל מעדיף להיאחז באיזשהו רעיון שמפיח בנו תקווה, והערפל מאפשר לעשות את זה. לכן כשמתאמנים אומרים לי שקשה להם עם חוסר וודאות, אני מבין שיש בהם חלק שמשרת את הערפול סביב מערכות היחסים שלהם, כי בעצם ליצור וודאות זה מאד פשוט, לכן אם היו רוצים כבר הייתה להם וודאות. הבעיה היא שברגע שהערפל מתפזר מתגלה תמונה לא נעימה של המציאות, והיא, למשל, שהצד השני לא אוהב אותנו כפי שאנו אוהבים אותו, אז למעשה אנחנו מזינים את הערפול. כשהקשר עומד בפני רגע הכרעה, החלטה חשובה שצריכה להתקבל, או שיחה קשה שצריכה להתקיים, אנחנו לא מקדמים את הרגע הזה בברכה. להיפך, אנחנו דוחים את הרגע הזה, כי אנחנו יודעים שהתוצאה תהיה לא נעימה. כך שבעצם חוסר הוודאות נובע לא משום שהצד השני שומר על חוסר וודאות, בכך שאינו אומר
מתי עליכם לא להקשיב למצפון שלכם?
במאמר שלי על סיבות בגינן אנשים מתקשים להפרד מקשרים רעים, אני מספר על מתאמנת שלי שנמצאת בקשר מנצל ופוגעני, אבל נשארת שם מכיוון שהיא מרגישה אשמה אם היא עוזבת אותו לבד. כלומר, היא משקיטה את המצפון שלה ומשחררת את עצמה מעול תחושת האשמה על ידי פגיעה בעצמה. אז מה השתבש במערכת הניווט הפנימי שלה, במערכת הערכים שלה, שהיא מתנהלת בעולם באופן כה מעוות? מה כל אחד מאתנו יכול ללמוד מהסיפור שלה על הסיבות בגללן הוא מכניס את עצמו במכוון לסיטואציות שלא מקדמות אותו, מדוע זה קורה, ומה אפשר לעשות – במאמר. איך נוצר המצפון? כשאנחנו עושים משהו שמנוגד לערכים שלנו, יש “קול” בתוכנו שאומר לנו שיש כאן עבירה מוסרית. אבל האמת היא שזה לא בדיוק קול, אלא תגובה רגשית מיידית. חשוב לעשות את ההבחנה הזו, כי למצפון יש כח מניע, והנעה היא תמיד נובעת מרגש, לא משיקולים רציונליים. אבולוציה מול תרבותהמצפון הוא תוצר של כמה תהליכים שמתרחשים במקביל, ומצפון תקין הוא תוצר של התפתחות תקינה לאורך כל המסלולים האלה. כולנו נולדים עם מצפון, או לכל הפחות, עם תבנית של מצפון. המנגנון ההתנהגותי שלנו שעוקב אחר הדדיות, ושלפעמים נוטה לויתור על רווח בטווח זמן קצר לטובת שימור מערכת יחסים לטווח ארוך (כמו למשל כאשר אנחנו חולקים את האוכל שלנו עם האחר גם במחיר שנהיה פחות שבעים) – הוא התבנית שהתעצבה לאורך האבולוציה. אנחנו יצורים חברתיים, ותחזוק מערכות היחסים שלנו זה אחד הדברים שמעסיקים אותנו יותר מכל בחיי היום-יום שלנו, ושהיו בעלי חשיבות מכרעת בהשרדות שלנו בנוף האבולוציוני. אחד המנגנונים שמסייעים לנו לשמר מערכות יחסים הוא מעקב צמוד וקרוב אחר הדדיות. גם אם אנחנו לא מודעים לזה, או רוצים לטעון שאנו לא עוסקים בפנקסנות, בכולנו יש מנהל חשבונות קטן שמנהל מעקב אחרי המאזן שלנו עם אנשים אחרים. אילו שעזרו לנו, ואילו שאנו עזרנו להם. אבל המצפון הוא לא רק התבנית במוכנה מראש הזו, אלא נוצק לתוכו גם תוכן, והתוכן הזה מוזן מחוויותיו הסובייקטיביות של אדם. התרבות אליה אדם גדל, על סט הערכים המקובל בה לפיו אנשים מתנהגים, גם הוא משפיע על המצפון. אם אתם מוצאים ארנק על הרצפה ובתוכו שטר של 200 ש”ח, אם החלטתם לא לקחת את השטר, הסיבה לכך נובעת גם משום שהוטמע בכם הרעיון שגניבה זה אסור. לא נולדתם עם זה. אבל פה בדיוק רואים את האופן שבו האבולוציה והתרבות משתלבים זה בזה, כי מלכתחילה יש בכם מנגנון שמוכן לקבל קלט של ערכים והוא זה שמעורר בכם רגשות אשם כאשר אתם לא פועלים בהתאם לערכים האלה. גם אנחנו עצמנו יוצרים את המצפון שלנו בסרט “פינוקיו”, ג’ימיני הצרצר, שממונה על ידי הפיה הטובה למצפון של פינוקיו, מתחיל את תפקידו באופן גמלוני למדי. למעשה, ברגע שהוא מקבל עליו את התפקיד, הוא לא יודע להגיד לפינוקיו דבר פרט לערמה של קלישאות נבובות על כך שעליו להיות “ילד טוב”. התבנית שלו עדיין ריקה. מה שמעניין בסיפור על פינוקיו הוא לא רק הדרך שהוא עשו בדרכו להפוך לילד אמיתי, אלא גם הדרך שג’ימיני עושה בדרכו להפוך למצפון אמיתי. הסצנה שממחישה בצורה הטובה ביותר את ההתפתחות של ג’ימיני הצרצר היא כאשר פינוקיו מחליט, בניגוד לכל הגיון בריא, ובניגוד לקול המצפון העדיין בוסרי וקלישאתי שלו – שהוא קופץ לתוך האוקיינוס המסוכן כדי להתמודד עם המפלצת הגדולה ביותר, מונסטרו הלווייתן. פינוקיו קושר אבן לזנבו כדי שיוכל לשקוע בים וג’ימיני, בעודו אומר לפינוקיו שזה טירוף מוחלט, עוזר לו לקשור את האבן. כלומר, מה שאנחנו רואים בסצנה הזו הוא שלא רק המצפון מכווין את ההתנהגות של פינוקיו, אלא שבתהליך ההבשלה של המצפון ישנו היזון חוזר גם מצדו של העצמי (המגולם על ידי פינוקיו). שניהם עוברים תהליך הבשלה יחדיו, ובחיכוך אחד עם השני. אם המצפון מטרתו להיות שומר סף לאגו שלנו, כלומר לבקר אותו מבחוץ ולוודא שאנחנו פועלים בהתאם לערכים שלנו, אז מה ההגיון בכך שגם לנו יש יד בעיצוב שלו? הרי הדבר ההגיוני הוא שתהיה הפרדת רשויות. אז למה בכל זאת אנחנו מעצבים את המצפון של עצמנו? כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין קודם מה התפקיד של המצפון. מה התפקיד של המצפון? התפקיד של המצפון הוא להכווין אותך. בואו נניח רגע שהמצפון הוא עוד מערכת ניווט בעולם לצד עוד הרבה. יש את המערכת הקוגניטיבית שמסוגלת לנתח את העולם באופן רציונלי, יש מערכת של רגשות ודחפים, יש תחושות גוף (אם אתם נוגעים במחבת חם, אתם תזיזו את היד, ואין לזה שום קשר למצפון). רוב המערכות האלה הן לא רצוניות ואוטונומיות. אבל הן מוזנות מהעולם החיצון, ואתה בוחר במידה רבה במה להזין אותו. כלומר, החוויות שאתה עובר הן אילו שמכיילות את המצפן (compass) הפנימי שלך, והמצפון (conscience) הוא חלק ממנו. הדרך שבה אתה מוודא שאתה מכייל אותו נכון הוא שאתה משתדל ככל שאתה יכול לא לשקר. כי בשלב מסוים קשה לתודעה שלך עוד להבחין בין שקר לבין המציאות האמיתית. זה אומר שאם אתה משקר הרבה, אז אתה יוצר לעצמך מפה מעוותת של המציאות, ואז המצפן הפנימי שלך מכשיל אותך, כי הוא מנווט אותך למקומות שלא מובילים אותך לעבר המטרות שלך, או שמכשילים אותך. הסצנה שבה פינוקיו קופץ לים והמצפון עוזר לו מייצגת את אותו דיאלוג בין העצמי למצפון שדרכו אתם מעצבים את המצפון שלכם, ולא רק הוא אתכם. אז אם נחזור למתאמנת שלי שאומרת שהמצפון שלה לא נתן לה מרגוע מכך שהיא נפרדה מהבחור, כעת נתפנה להשיב לשאלה “מה השתבש?”. במקרה שלה אפשר לומר שהכיול המעוות של המצפן הפנימי התחיל כבר בבית, כשהיא גדלה לאב אלים ומתעלל, ולפיכך מנהל החשבונות הפנימי שלה מבסס את החישובים שלו על מושג שגוי של “הדדיות”. אם מלכתחילה אדם לומד שהוא לא ראוי לאהבה ושאלימות זה הסטטוס קוו הקיומי שלו, אז קו הבסיס שממנו הוא מתחיל קשר הוא כזה שבו הוא מאמין שאם הוא לא מקבל מכות, הוא צריך לגמול לצד השני על כך. אם הוא לא מצליח לגמול, הוא מרגיש אשם, ומכניס את עצמו בכח למצבים שבהם הוא חווה אלימות. זה משקיט לו את המצפון. חשוב עבור כל אחד שמתקשה לשחרר ממערכת יחסים רעה, להעלות למודעות את המנגנונים ההתנהגותיים שמכניסים אותו שוב ושוב לסיטואציות הרעות. מזמין אתכם לדבר איתי אם אתם מרגישים שאתם מקבלים החלטות לא נכונות ושמשהו בתהליך הניווט שלכם בעולם מרגיש לכם משובש. יש מה לעשות.